גַּם אֲנִי רוֹצָה חַג עַצְמָאוּת שֶׁלִּי
זֶה אוּלַי נִשְׁמָע קְצָת מְסֻבָּךְ.
שֶׁאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַכֹּל בְּעַצְמִי
גַּם אִם לֹא יַצְלִיחַ לִי כָּל כָּךְ.

רוֹצָה חֻלְצָה בְּצֶבַע שֶׁל אֵשׁ
שֶׁאִמָא אוֹמֶרֶת שֶׁזֶּה רוֹעֵשׁ.
לְצַיֵּר עֵץ אָדֹם עִם פֶּרַח עֲנָק,
שֶׁאַבָּא אוֹמֵר שֶׁזֶּה לֹא מְדֻיָּק.
לִכְתּוֹב עִם שְׁגִיעוט, לְגַדֵּל חֲתוּלִים
וְלֹא לַעֲנוֹת עַל כָּל מַה שֶׁשוֹאֲלִים.

זֶה חַג עַצְמָאוּת רַק שֶּׁלִּי, בְּלִי דְּגָלִים.
אֲבָל אוּלַי, אִם חוֹשְׁבִים עַל הָעִנְיָן
זֶה דוֹמֶה לְחַג הָעַצְמָאוּת שֶׁל הַמְּדִינָה
רַק הַרְבֵּה יוֹתֵר קָטָן.