שניים שניים, או שבעה שבעה
נדחקו בדרך אל התיבה

 בָּא פִּיל מְכֻבָּד עִם אִשְׁתּוֹ, הַפִּילָה
שֶׁהָיתָה, אִם נֹאמַר בְּנִמוּס, דֵי גְּדוֹלָה.
וְחֲמוֹר עִם אָתוֹן, בַּיְשָׁנִית צְעִירָה
שֶׁנוֹרָא מִתְבַּיֶּשֶׁת לִהְיוֹת חֲמוֹרָה.

טַוֶסֶת נִכְנֶסֶת, כֵּהָה וּפְשוּטָה:
הִיא רוֹצָה שֶׁיֵדְעוּ בַּתֵּבָה: הוּא אִתָּה -
הַטַּוָּס - צִבְעוֹנִי, מְהֻדָּר וּמְגוּנְדְּר
לִכְבוֹדָה הוּא פּוֹרֵשׂ אֶת זְנָבוֹ הַנֶּהְדָּר.

נְחָשָׁה וְנָחָש, יַתּוּשָׁה וְיַתּוּשׁ
נְמָלָה וְנָמַל, חִפּוּשִׁית וְחִפּוּשׁ.
גִ'ירָף וְגִ'ירָפָה, יַק עִם יַקָה.
צְבוֹעָה וְצָבוֹעַ, גָמָל, נַאֲקָה.

יוֹן וְיוֹנָה, עוֹרֵב וְעוֹרְבָה,
זוּג זְבוּבִים שׁוֹבָבִים מִתְגַנְבִים לַתֵּבָה.
בָּאָה גַּם לַאמָה, כֵּן, לָמָה לא לַאמָה?
זֶבְּרָה וְזֶבְּרוֹ, שְׁנֵיהֶם בְּפִיגָ'מָה.

אֲבָל חֲסֵרוֹת עוֹד כַּמָה חַיוֹת.
אֵיפֹה זִיק וְזִיקִית? הִנֵּה זוּג זְיקִיוֹת:
מִתְפַּשְׁטוֹת, מִתְלַבְּשׁוֹת, מִתְוַכְּחוֹת זוֹ עִם זֶה
אֵיזֶה בֶּגֶד יַתְאִים לְמַבּוּל שֶׁכָּזֶה.

שְׁתֵי פָּרוֹת משֶׁה רַבֵּנוּ (אוי, משה עוד לא נולד).
וְהַרְבֵּה אַרְבֶּה הִגִּיעוּ. הִתְגַנְבוּ אֶחָד אֶחָד.
רַק דָּגִים בִּכְלָל לֹא בָּאוּ. הֵם שָׂחוּ לָהֶם מִמּוּל.
מַה אִכְפַּת לַדָּגִים אִם יֵש מַבּול?

בַּסוֹף אַחֲרוֹנִים אַחֲרוֹנִים חֲבִיבִים
אֶל הַתֵּבָה זוֹחֲלִים זוּג צַבִּים.
אֲרֻכָּה הִיא הַדֶּרֶךְ. הֵם כֹּה מִהֲרוּ.
זָחֲלוּ, הִשְׁתַּדְלוּ, אַך כִּמְעַט אֵחֲרוּ.

"הִזְדַרְזוּ!" צָעַק נֹחַ. "נוֹרָא מְאֻחָר".
רַק עוֹד כִּין וְכִנָּה, אֲמָנָה וּפַרְפָּר.
פַּרְעוֹשָׁה וּפַרְעוֹש, שַׁבְּלוּלָה וְשַׁבְּלוּל...
"דַי!" אָמַר נֹחַ. "הִתְחִיל הַמַּבּוּל!