נָשִׁיר נָא הַיּוֹם לְרֵעֵינוּ

אֲשֶׁר לֹא הִגִּיעוּ עַד כָּאן,

כִּי לֹא הִסְתַּיְמָה עוֹד דַּרְכֵּנוּ,

אֲבָל הִסְתַּיְמָה כְּבָר דַּרְכָּם.

אֲנַחְנוּ הִמְשַׁכְנוּ בַּדֶּרֶךְ,

וְהֵם נִשְׁאֲרוּ לְבַדָּם.

הָאוֹר הַדּוֹלֵק פֹּה הָעֶרֶב,

דּוֹלֵק אוּלַי רַק בַּעֲדָם.

יָפָה שְׁתִיקָתָם הַחוֹגֶגֶת,

הִנֵּה הִיא בְּרֹאש הַקְרוּאִים.

לָהֶם מְזַמֵר פֹּה הַשֶּׁקֶט

שִׁירִים נִפְלָאִים, נִפְלָאִים.

עַזָּה שִׂמְחָתָם וְזוֹהֶרֵת,

גָּדוֹל, מַה גָּדוֹל הוּא חַגָּם.

הָאוֹר הַדּוֹלֵק פֹּה הָעֶרֶב,

דּוֹלֵק אוּלַי רַק בַּעֲדָם.

את השיר הזה כתבתי לחגיגת ה-20 של קיבוץ נחל עוז. הקיבוץ שלי. לזכרם של חברינו טומי ורועי שנרצחו בשדות הקיבוץ. השנה הייתה 1973.