הֶרְצְלִיָה שֶׁל פַּעַם
לשושנה מגדל, ולהרצליה שלה ושלי| מילים: | לאה נאור |
פַּעַם עוֹד הָיּינו יְלָדִים קְטַנִים.
הָיִינוּ נִרְדָמִים לְקוֹלָם שֶׁל הַתַּנִּים.
חָלַמְנוּ חֲלוֹמוֹת בַּקֶּצֶב הַמַּקְסִים
שֶׁל קוֹל הַמַּשְׁאֵבוֹת בְּכָל הַפַּרְדֵּסִים.
בַּבֹּקֶר הִתְעוֹרַרְנוּ לְקוֹל הַתַּרְנְגוֹל
וּמִן הָרְפָתוֹת הַפָּרוֹת גָּעוּ בְּקוֹל.
בִּמְקוֹם צַעֲצוּעִים הָיוּ לָנוּ חוֹלוֹת,
בָּנִינוּ אַרְמוֹנוֹת וְכָרִינוּ תְּעָלוֹת.
טִפַּסְנוּ עַל גְּבָעוֹת בֵּין נוּרִיוֹת וְצִבְעוֹנִים,
רָדַפְנוּ פַּרְפָּרִים וְזִקִּיּוֹת וְחַרְדוֹנִים,
בּוֹסַסְנוּ בַּבִּיצוֹת, וּבֵין הַשְׁלוּלִיּוֹת
קָטַפְנוּ נַרְקִיסִים וְאָסַפְנוּ פִּטְרִיּוֹת.
אָהַבְנוּ, הִשְׁתּוֹבַבְנוּ וְהָיִּינוּ כְּחוֹלְמִים
בְּתוֹך שְׁטִיחֵי עֲנָק שֶׁל הַפְּרָגִים הָאֲדֻמִּים.
קָטַפְנוּ וְיִבַּשְׁנוּ עָלִים וּפִרְחֵי בָּר.
הַכּל הָיָה חָדָשׁ וְהַכּל הָיָה מוּתָּר.
לְאוֹר נֵרוֹת עָבַרְנוּ אֶת כָּל הַמִּנְהָרָה,
הֲמוֹן עֲטַלֵפִים פָּרְחוּ מִן הַתִּקְרָה.
וּבַחוֹלוֹת שָׁקַעְנוּ בַּדֶּרֶךְ אֶל הַיָּם.
עַל עִיר וְעַל כְּבִישִׁים שׁוּם אִישׁ עוֹד לֹא חָלַם.
בֵּלֵיל שַׁבָּת יָצַאְנוּ אֶל "הַמוֹשָׁבָה",
רְחוֹב אֶחָד קָטָן מָלֵא שַׁלְוָה וְאַהֲבָה.
טִיַּלְנוּ קְצָת בָּרְחוֹב אוֹ לְאוֹרֶך הַשְׂדֵרָה,
הִגַּעְנוּ עַד הַסּוֹף וְחָזַרְנוּ בַּחֲזָרָה.
הַיָּם הָיָה צָלוּל. הָיוּ חוֹלוֹת זָהָב.
לְאָן הֵם נֶעֱלְמוּ וְאֵיפֹה הֵם עַכְשָׁו?
לְאָן פָּרְחוּ רֵיחוֹת פְּרִיחַת הָהֲדָרִים?
לְאָן הָלְכוּ לָהֶם יְמֵי הַנְעוּרִים?
וְאִם הָיוּ יָמִים קָשִׁים, יָמִים שְׁחוֹרִים,
אוֹתָם שָׁכַחְנוּ כְּבָר. אֲנַחְנוּ לֹא זוֹכְרִים.
כֵּן, פַּעַם עוֹד הָיּינו יְלָדִים קְְטַנִים,
כְּאִלּוּ רַק אֶתְמוֹל, אֲבָל מֵאָז עָבְרוּ שָׁנִים.
| בחזרה לשירי מקום » |
