אולי יש מלאכים בירושלים.
לאה נאור

לזכרו של יוסף מישאל, אחי והמורה שלי לחיים.
.

אני זוכרת את הביקור הראשון שלי בירושלים. זמן קצר אחרי מלחמת השחרור. העיר החצויה עדיין ליקקה את פצעיה. אחי הבכור, יוסף , שוחרר זמן קצר לפני כן מן השבי בירדן ושב לעבודת הקודש שלו: מורה בבית ספר בירושלים. באתי לבקרו. הוא צירף אותי לטיול עם תלמידיו בעיר.
אני זוכרת שאחד התלמידים פנה אל אחי ואמר בהתרגשות: "המורה, אנחנו מטיילים כבר הרבה זמן בירושלים ואני עוד לא ראיתי מלאכים. "

אוּלַי יֵשׁ מַלְאָכִים בִּירוּשָׁלַיִם
וְרַק אֲנַחְנוּ לֹא רוֹאִים אוֹתָם,
אוּלַי הֵם מִתְחַבְּאִים לָהֶם בֵּינְתַיִם
וּמְחַכִּים שֶׁיִּהְיוּ שָׁם בְּנֵי אָדָם.

גַּם מַלְאָכִים קְצָת פּוֹחֲדִים בִּירוּשָׁלַיִם
מִן הַשִּׂנְאָה שֶׁבֵּין הָאֲנָשִׁים.
אוּלַי יֵשׁ מַלְאָכִים בִּירוּשָׁלַיִם,
מְאֻכְזָבִים. אוּלַי גַּם מִתְבַּיְּשִׁים.

 אַךְ יֵשׁ לִי סוֹד, אוּלַי רַק שְׁאֵלָה הִיא,
אוּלַי הָיָה שָׁם לְפָחוֹת מַלְאָךְ אֶחָד?
הָיָה מַלְאָךְ אֶחָד בִּירוּשָׁלַיִם,
טוֹב לֵב, חָכָם, צָנוּעַ וּמְיֻחָד.