אֲנִי סוֹחֵר בַּחֲפָצִים מְֹשֻּמָשִׁים,
אֲנִי קוֹנֶה גַּם רָהִיטִים וּמַלְבּוּשִׁים,
שְֹמָלוֹת מַחְשֹוף וּמְעִילִים הַמּוּנָחִים בְּנַפְטָלִין
וְקוּמְקוּמִים מְפֻיָּחִים וִיְשִׁישִׁים.
גַּם חֲפָצִים הוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ כָּל בָּשָׂר.
אִם לֹא הַיּוֹם – אֲנִי אֶקְנֶה אוֹתָם מָחָר.

אֲנִי קוֹנֶה אֶת הֶעָבָר
כָּל שֶׁנִסְדַּק אוֹ שֶׁנִשְׁחַק אוֹ שֶׁנִשְׁבָּר.
הַזְמָן אוֹכֵל לְלֹא הֶבְדֵּל
גַּם בָּאָרִיג וְגַּם בָּעֵץ אוֹ בַּבָּרְזֶל.
אֲנִי סוֹחֵר כָּאן בָּאֶתְמוֹל.
אֲנִי קוֹנֶה וְגַם מוֹכֵר אוֹתוֹ בְּזוֹל.

אֲנִי קוֹנֶה גַּם חֲפָצִים מְיֻשָּׁנִים
ֹשֶעִצְבְּנוּ אֶתְכֶם יוֹתֵּר מִדַּי שָׁנִים.
כְּמוֹ הַמַּרְאָה הָאֲרוּרָה אֲשֶׁר אַף פַּעַם לֹא שִׁקְרָה,
אֶת הָאֱמֶת, גְבִרְתִּי, אָמְרָה לָךְ בַּפָּנִים.

זוֹ הִזְדַמְנוּת לְהִפָּטֵר כְּבָר, יְדִידִי,
מִמַפְתְחוֹת אוֹתָּה דִירָה בִּרְחוֹב צְדָדִי.

מִכְרִי לִי אֶת הַחֲלוֹנוֹת הַיְשָׁנִים
שֶׁעַל יַדָּם, גְּבִרְתִּי, חִכִּית, חִכִּית שָׁנִים.
הוּא לֹא יָבוֹא. אַל תְּחַכִּי,
הַחֲלוֹנוֹת כְּבָר קְצָת סְדוּקִים,
הָאִם לִבֵּךְ, גְבִרְתִּי, גַּם הוּא סָדוּק בִּפְנִים?

אֲנִי מוּכָן לִקְנוֹת בְּזוֹל כָּל שֶׁבֶר כְּלִי,
חוּץ מִלֵּב שָׁבוּר. זֶה יֵשׁ לִי מִשֶּׁלִּי.