לאה נאור

איור: דני קרמן

למתָּן
היה חתלתול קטן.
מיצי.
יום אחד מיצי נעלם
רק עכשיו הוא שכב על הספה,
התמתח ונרדם.
פתאום הוא נעלם
ככה סתם.

מתן חיפש אותו על המיטה,
מתחת למיטה,
בארגז הצעצועים, במכונית המשא,
בסל הכביסה,
בין המצעים,
בפינת המחבואים,
אולי מתחת לשולחן שבסלון?
אולי מאחורי וילון?
אולי פשוט קפץ החוצה דרך החלון?

מתן הביט בחלון,
וראה על העץ שצמח ממולו
יושב לו החתלתול שלו.
החתול ראה את מתן והשמיע קול.
כאילו אומר:
"תראו אותי, אני אמיץ, אני גדול,
אני לא מיצי,
מעכשיו אני א מ י צ י.
אני הכי גיבור מכל החתולים
אני יכול מה שאתם לא יכולים!

מתן חשב:
מיצי עוד גור
הוא לא יודע מה מותר ומה אסור.
ולטפס על עץ – אסור.
מתן קרא בקול:
מיצי, רד בזהירות. רק אל תיפול.

אבל מיצי בשלו
לא ולא ולא!

באו אמא ואבא,
סבתא וסבא,
עוברים ושבים,
שכנים וקרובים.
שכן אחד אמר:
לא יקרה לו שום דבר.
חתולים תמיד נופלים על הרגליים,
לא על הראש.
אין מה לחשוש.

אבל, חשב מתן,
מיצי עוד גור קטן,
אולי עוד חתולים גדולים
לא הסבירו לו איך חתולים נופלים.

אבא הביא סולם,
אבל הסולם היה קצר נורא.
שכנה אחת אמרה
אולי נטלפן למשטרה?

אבא חשב:
החבר שלי משדר ברדיו.
יש לו תכנית בדיוק עכשיו.
אולי הוא יציל את המצב?
אטלפן אליו. למה לא?
אבא טלפן לחבר שלו.
החבר של אבא, באמצע השידור, קיבל פתקה,
עשה הפסקה
וסיפר למאזינים כל מה שקרה,
נתן את הכתובת וקרא לעזרה.
פתאום כל הרחוב התמלא נשים ואנשים,
נרגשות ונרגשים.
נשמעה צפירה
באה מכונית משטרה
וגם כבאית אדומה עם כבאים
מיצי ראה כל כך הרבה אנשים באים
אולי הוא נבהל וחשב: "איזה קהל!
לא התכוונתי!
לא התכוננתי!"
מיד הוא ירד בקלות ובמהירות
אבל גם בזהירות
נאחז בגזע בציפורניים,
וירד אחת ושתיים.
וכשהגיע לענף הכי קרוב לחלון, קפץ פנימה
והתחבא מתחת למיטה של אבא ואמא.

בחוץ החבורה התפזרה,
נסעו הכבאים ומכונית המשטרה
והרחוב היה שקט כאילו כלום לא קרה.
אבא טִלפן לחבר שלו ואמר: תודה, ההודעה שלך עזרה,
החתול ירד וזה מה שחשוב.
האיש מהרדיו אמר:
תגידו לחתול שלכם, שלא יעשה את זה שוב!

מתן ליטף את החתול הקטן
ואמר: טוב שאתה כאן.
אני לא צריך שום חתול אמיצי.
מספיק לי מיצי.

בחזרה לסיפורים ותסריטים מחורזים »