בכפר, אולי בעיר, 
בבוקר יום בהיר,
צפצפו הציפורים
שירים, ועוד שירים.

פסנתר כנף גדול
זעף בקול:
מה הציפורים מצפצפות?
הן מזייפות,
החצופות.
זו מנגינה
לא נכונה.

הציפורים ענו: ציף צוף
מה פסנתר מבין במנגינות? חצוף!
 לכל ציפור הכי קטנה
יש שיר ומנגינה.
וזאת המנגינה הנכונה.
ציף צוף, ציפצוף!
עכשיו נעוף
אוףףף!

שטויות!
אמר התוף בקול עמום,
לא הבנתם כלום.
הצליל הכי נכון הוא: בום!
כך אמר התוף
בום! סוף!

קשקוש, אמר רן הקטן
צריך רק סיר ורק מכסה
הצליל הכי הכי הכי זה הקשקוש הנהדר שאני עושה,
עם סיר ועם כפית ועם מכסה.

טרר טרר, טרטר קומקום רותח
אני כועס אני רותח
הצליל הכי נכון, הצליל הכי יפה
הוא כשאני מוזג לאמא כוס קפה.

או הו הו, רגשה הרוח שסערה בענפים
מה הם יודעים בכלל על הצלילים הכי יפים
אני, ביחד עם טיפות הגשם בשדרת הצפצפות ,
מנגנות ת'מנגינות הכי יפות. הכי יפות.

טרי לי לי לי טרי לי לי לי, ניגן חליל רועים,
טרי לי לי לי, טרי לי לי לי, איך אתם לא שומעים?
כולם יודעים, כולם רואים
המנגינה הנכונה היא פה בחלילי,
היא מתנגנת לי לי לי בַּצלי- לי-לים שלי.

לא אכפת לי שר צופר של מכונית המשטרה,
הצליל שלי משתיק הכל, טו טו רע רע רע רע....
 

אבל הציפורים בכל העיר
לא שמו לב להמולה ולא חדלו לשיר.
ליוו אותם כל כלי הנגינה
וכל הרעשים והקולות שבשכונה.

תחת עץ הצפצפה ישבה ילדה יפה,
ילדה קטנה
והיא אמרה: אני שומעת מנגינה
בכל מקום, בכל פינה.
כל  מנגינה שהתנגנה פה בפינה ובגינה ובשכונה –
בשבילי היא נכונה.