לאה נאור

שיר קטן גר בתוך פסנתר כנף.
יום אחד השיר שאל: אתה פסנתר כנף?
אם יש לך כנף למה אתה לא עף?
ענה לו הפסנתר: אני כבד מדי. יותר מדי גדול.
אבל אתה קטן וקל. אתה יכול!
השיר הקטן
קפץ באומץ מתוך הפסנתר.
כשפתחו את הדלת הוא עף לחצר.
עף באויר ושאל:
מישהו מחפש שיר?
אני שיר!
השיר הכי טוב בעיר.
בכלל בלי מחיר.

השיר פגש בחצר
עלה נושר.
הוא שאל בנימוס: סליחה,
אתה רוצה שאני אהיה השיר שלך?
אבל העלה אפילו לא הקשיב,
סתם ריחף לו מסביב.
באויר עפו ניירות ועלים,
וגם קולות וצלילים.
מחלון פתוח נשמע קול נגינה:
שעור ראשון בפסנתר של ילדה קטנה.
ממרפסת למרפסת קראה שכנה לשכנה,
מכוניות שאגו על הכביש,
טרקטור הרעיש,
קול חד של צופר
הפחיד את השיר, כאילו אמר
יש לי שיר משלי.
אתה לא השיר שלי.

השיר חזר לפסנתר
וביקש להסתתר:
אף אחד לא צריך את השיר שלי
העולם הוא הגדול מדי בשבילי.

הפסנתר אמר: מה לעשות?
לפעמים לא מצליחים. אך כדאי לנסות.

השיר חשב: אז אז מה אעשה?
אתחבא בפסנתר? אתכסה במכסה?
אשחק קצת בקלידים
ואחכה לילדים.
הלוא בכל כלי נגינה וגם בכל פסנתר
שיר קטן מסתתר.
זה סוד שיודעים
רק קלידים וילדים.

בבוקר באה הילה
נגעה בפסנתר נגינה קלה,
בקצה אצבעה היא נגעה בפסנתר.
השיר התעורר.
השיר התעורר ושר לילדה
מנגינה שובבה , מנגינה נחמדה,
בדיוק מתאימה להילה
כאילו נולדה בשבילה.
הוא שר ושר ושר ושר
ועוד קצת שר ושר
הילה היתה מאושרת
והשיר היה מאושר.
ופסנתר הכנף
הרגיש כאילו הוא עף.

 

 

בחזרה לסיפורים ותסריטים מחורזים »