לאה נאור

היה הייתה משפחה נחמדה,
אבא ואמא וילד וילדה,
סבא וסבתא ודוד ודודה.
כולם יצאו לטיול.
גם החתול.
משפחה וחתול נהנו בטיול.
הסתכלו בנוף,
ראו גבעות ושדות וים וחוף
ירדו מן הכביש לראות ים כחול
ושקעו בחול.

האוטו עצר.
הגלגל הסתובב. לא קרה שום דבר.
אבא המשיך ללחוץ, לא ויתר
ושקע יותר ויותר ויותר.
עד שהיה בחול
בור עמוק וגדול,
ובבור מכונית ומשפחה.
אפילו החתול בכה.

אמא אמרה: אין דבר.
קצת נדחוף ונגמר.
דחפו – לא עזר.
אבא אמר: אין ברירה. צריך גרר.
אני מחייג. יש לי מספר.

ישבה כל המשפחה.
אמרתי כבר שהחתול בכה?

פתאום לטאה
טיפסה על הגבעה
הילדים והחתול רדפו אחריה.
למה? אני לא יודע.
על גבעות החול עלו
התגלגלו
השתוללו
אמא ואבא
סבתא וסבא
דוד ודודה
ילד וילדה
שיחקו, גלשו בחול.
תענוג גדול.
ואפילו החתול
גירגר: איזה יופי של טיול.
פתאום נשמע רעש מוזר.
בא גרר.

הילד אמר: מי צריך גרר?
למה הוא כל כך מיהר?
אפשר עוד קצת להישאר?

אבל האיש קשר חבל עבה וחזק.
שחרר את המכונית ונגמר המשחק.
ואבא ואמא וילד וילדה
הסבא והסבתא והדוד והדודה
ניערו את החול מהבגדים, אמרו תודה.
החתול ניער את הפרווה והזנב
ואבא אמר: "חבל אך זהו המצב.
צריך לנסוע נגמרו המשחקים."
והם יצאו לדרך...
ועמדו בפקקים.

הילדה הקטנה אמרה: אולי מחר
נשקע בחול ולא נזמין שום גרר?

וכאן הסיפור נגמר.

 

בחזרה לסיפורים על דרכים וכלי תחבורה »