סליחות בפעם הראשונה
לאה נאורלילה לילה דפק השמש על חלון ביתנו להעיר את אבי לסליחות. הייתי שומע את אבי קם ומתלבש במהירות, ואחר כך שמעתי את הד צעדיו המתרחקים. ואני התהפכתי במיטה מצד לצד ולא הצלחתי להרדם.
ביקשתי מאבי שיקח אותי לסליחות, אבל הוא אמר: ילד, בגילך צריך לישון בלילה. כשתגדל... למה לא, הלוואי שתרצה לבוא.
כשתגדל... כשתגדל... הכל מותר רק לגדולים. ואני רציתי כל כך להיות גדול. ללכת לבדי בלילה ברחוב השקט והחשוך, להיות חלק מן הקסם המוזר של הרחוב בלילה.
לילה אחד החלטתי לעשות מעשה. לאחר שאבי קם לסליחות והדלת נסגרה אחריו, קמתי גם אני ממיטתי, התלבשתי בשקט ופתחתי את הדלת. איזה פחד. הרחוב חשוך ומאיים. צעדים מתקרבים. יהודי ממהר לסליחות עבר על פני ורק בנס לא ראה אותי. כנף מעילו השיבה אויר קר על פני ואני נרתעתי לאחור.
חזרתי הביתה על בהונות שלא להעיר את אמא. הלכתי בחשכה אל מיטתו של אחי הקטן והערתי אותו:
"הי, אלי, קום. אתה רוצה לבוא אתי לסליחות?"
אלי קם בשקט והתחיל להתלבש.
ביחד עם אחי הקטן הרגשתי את עצמי אמיץ קצת יותר. התגנבנו החוצה והלכנו יד ביד ברחוב הנרדם. הירח היה מוסתר בעננים, הבתים חשוכים ומוגפי תריסים. הכל נראה כמו בחלום. מרחובות אחרים נשמעו צעדי אנשים הממהרים לבית הכנסת. אחזנו זה ביד זה והמשכנו ללכת, רועדים ומתחרטים על הענין כולו.
בית הכנסת היה מואר והומה בתפילה. מיהרנו ונכנסנו, עדין אוחזים זה ביד זה ורועדים מן הסוד ומן הפחד. פתאום הרגיש בנו אבא. הפסיק את תפילתו ופנה אלינו. נבהלנו ונרתענו לאחור, מה אם יכעס?
"שלום עליכם, יהודים," חייך אלינו אבא ושום כעס לא היה בקולו. "באתם לסליחות? יפה. בואו ושבו על ידי."
שנים רבות עברו מאז. אבי עדיין משכים בכל שנה לסליחות, ואילו אחי ואני חדלנו מכך מזמן.
אבל את אותו לילה ראשון של סליחות אני שומר בלבי כזכרון יקר.
| בחזרה לסיפורים לחגים ולעונות השנה » |
