פעם בים
לאה נאורמתוך הספר "לא בכיתי הפעם"
פעם רצינו ללכת לים.
לקחנו מגבת וסל, והלכנו.
היו שם ילדים קטנים וגדולים. דודים ודודות, שני מצילים ואנחנו.
ראינו שם אמא שבאה עם ילד.
הילד רצה לרוץ למים
אבל אמא רצתה שיגמור את כל האוכל שהכינה לו לצהרים.
היא אמרה לו: תאכל ענבים. הענבים טובים.
הילד פחד מאמא, אכל עינב או שניים והביט במים.
אחר כך אמר: מותר לי ללכת עכשיו? כבר גמרתי הכל.
אז אמא אמרה לו: קח עוד אשכול.
ראינו סבא עם זקן לבן ומעיל שחור, ישן וחיוך ביישן.
אף אחד לא ראה את החיוך. כולם הביטו במעיל השחור באמצע הקיץ,
וצחקו, וקרצו בעיניים. סבא חלץ את הנעליים, הלך ברגליים יחפות למים ,
דרך בכפות הרגליים במים, אפילו לא קיפל את המכנסיים.
טבל כף יד במים והרטיב את המצח ואת הזקן ושמח.
אחר כך הלך.
ראינו ילדה קטנה שפחדה מהגלים הגדולים.
היא שאלה את אמא למה הגלים הגדולים עולים ועולים ומה הם אוכלים?
אמא שלה אמרה לה שעוגות מחול זה מה שהים הכי אוהב, בייחוד כשהוא רעב.
הילדה הכינה עוגה מחול,
אבל הגל היה רחוק. הוא השתדל אבל לא הגיע.
הילדה התקרבה צעד אחד ועוד אחד.
הגל אכל את העוגה וליטף לילדה את כף היד,
כאילו אמר לה תודה.
הילדה נתנה לגלים עוד עוגה, ועוד עוגה, והגלים הביאו לה צדפים ואבנים.
עכשיו הים והילדה הזאת הם חברים נאמנים.
ראינו גם כמה דרורים שבאו לחפש פירורים.
הם קפצו בין הילדים ועשו את עצמם כאילו הם לא מפחדים.
כשדרור אחד מצא פירור – תיכף נדחקו עוד שלושה מקורים.
ילדה אחת נתנה להם מקל של ארטיק, אבל הם לא שמו לב,
או אולי עשו את עצמם כאילו הם בורחים כי מישהו התקרב.
ראינו אשה אחת. לא אמא. סתם אשה, בלי ילד ובלי ילדה.
באה לבדה,
ישבה וישבה לה. לא יודעים על מה היא חשבה לה,
היא אפילו לא הרטיבה את הרגליים.
את הכסא שלה היא סובבה שלא תראה את המים.
ישבה לה קצת, והלכה.
סתם
אנחנו בכלל לא מבינים בשביל מה היא באה לים.
היו שם גם ילדים שבנו ארמונות מחול.
סביב הארמונות הם חפרו בורות,
טפטפו מגדלים וטירות,
עם צריחים מטופטפים ויפים,
וקישטו את הכל בצדפים.
אל הארמון הם סללו כביש.
ושמרו שאף אחד לא ידרוך על הארמון בלי שירגיש
כי ארמון מחול הוא ארמון רגיש.
אבל פתאום בא גל גדול והרס את הכל.
הילדים עמדו רגע אחד עם דמעות בעיניים,
אחר כך הם שכחו ורצו למים
היו שם עוד ילדות וילדים ונשים ואנשים קטנים וגדולים, ושני מצילים,
שריקות,צעקות, ארמונות, מגדלים וגלים גדולים,
וחול וים
ואנחנו גם.
| בחזרה לסיפורים לחגים ולעונות השנה » |
