מחבואים
לאה נאור

 מתוך הספר "מחבואים"


גילי ואלעד ירדו לחצר. אף אחד לא היה שם חוץ מדרור אחד שניקר על הדשא אבל הוא לא כל כך נחשב.
"משעמם לי" אמרה גילי.
"לי לא משעמם כי יש לי תכנית בראש" אמר אלעד.
גילי הביטה בראש של אלעד אבל לא ראתה שום דבר.
"אני לא רואה שום תכנית" אמרה.
"התכנית היא בתוך הראש. את לא יודעת שתכנית היא תמיד בתוך?"
"מה? באמת? ואיך היא נכנסת לראש?"
אלעד הביט על גילי וחשב שאולי בכלל לא כדאי להסביר לה הסברים מסובכים ובכל זאת אמר:
"תכנית זה כשאת חושבת בראש שלך על משהו נהדר שאת הולכת לעשות עכשיו."
"יה," התלהבה גילי "ומה התכנית שבתוך הראש שלך עכשיו?"
"מַחְבּוֹאַ"
"נדמה לי שאומרים מחבוא, לא?" אמרה גילי בהיסוס, כי כבר לא הייתה בטוחה שהיא באמת יודעת מה שהיא יודעת.
"התכנית שלי היא לא סתם מחבוא היא מַחְבּוֹאַ אמיתי שיהיה רק שלי."
"ושלי" אמרה גילי.
" אם תעזרי לי לארגן אותו."
"מה זה לארגן?"
"לארגן זה שמביאים ארגנים."
"מה זה ארגנים?"
"ארגזים קטנים למלא אותם דברים קטנים מעניינים או משונים."
"אני יכולה למצוא כמה ארגנים איפה המַחְבּוֹאַ?"
"עוד לא יודע. עוד לא מצאתי אותו."
"אולי נחפש במקלט?" הציעה גילי.
"טוב, בואי נבדוק."
במקלט כמעט ולא היה אור וברגע הראשון לא יכלו לראות שום דבר. לאט לאט התגלו רגליים של שולחן הפוך, ערמת שברי כסאות, ועוד חפצים שבורים שגילי ואלעד לא ידעו מה הם היו פעם. גילי נתקלה בשמיכה ישנה שכיסתה משהו. היא משכה אותה ואז התגלו מתחתיה מכשירים משונים שנראו חדשים לגמרי.
"אולי אלה ארגנים?" שמחה גילי.
"מה פתאום ארגנים? אחד זה מכשיר וידיאו, השני זה רדיו של מכונית והשלישי זה... אני לא יודע, ויש פה עוד משהו שאני לא יודע" הסביר לה אלעד בקול של מישהו שיודע כמעט הכל.
"איזה יופי. הם מתאימים למַחְבּוֹאַ שלנו" והושיטה את ידה לנגוע במכשירים, אבל אלעד אחז בידה ואולי גם קצת החוויר אבל אי אפשר היה לראות את צבע הפנים שלו כי המקלט היה חשוך.
"אסור לגעת בהם אולי הם חפץ חשוד" אמר בשקט.
"חפץ חשוב?"
"חשוד, זה דומה לחפץ חשוב אבל זה יכול להתפוצץ."
"אוי." אמרה גילי.
"אנחנו צריכים להרחיק מכאן את כל האנשים ולקרוא למשטרה, כמו שהסבירו בטלוויזיה" לחש אלעד והיד שלו, שהחזיקה בידה של גילי, רעדה.
"אבל אין פה אנשים להרחיק אותם, ואני לא יודעת איך קוראים למשטרה."
"צריך לשאול מישהו מבוגר" אמר אלעד.
"סבא-נח-בוקר-טוב הוא האיש הכי מבוגר שאני מכירה" אמרה גילי ושניהם יצאו בריצה מן המרתף.
ליד דלת הכניסה של סבא נח בקומה הראשונה הם נתקלו בתמר ובאלה שבדיוק מיהרו לפעולה בצופים.
"חפץ חשוב, חשוד, אני חושבת" צעקה גילי , היא פתחה את הדלת של סבא-נח-בוקר-טוב והוסיפה לצעוק: חפץ חשוד... חשוב..."
"יש חפץ חשוד במרתף" הסביר אלעד לתמר לאלה לסבא נח ולעוד כמה שכנים שהציצו מהדלתות. "בעצם יש שם כמה חפצים חשודים: מכשיר וידיאו, רדיו של מכונית ועוד כמה דברים שאני לא מכיר."
המבוגרים הקשיבו בשקט ולא אמרו: "אולי זה נדמה לכם" או " מה ילדים כמוכם מבינים בכלל" או משהו דומה שמבוגרים אומרים לפעמים לילדים. ואפילו תמר ואלה כבר לא מיהרו כל כך לתנועה, אלא עמדו בצד ושתקו.
סבא נח לקח פנס כיס וירד עם אלעד למקלט. הם ירדו במדרגות, וסבא נח הדליק את הפנס והסתכל בחפצים שאלעד הראה לו, וכעבור רגע שניהם עלו במדרגות וסבא נח נכנס לדירה שלו וטלפן למשטרה.
בינתיים יצאו כמעט כל השכנים מן הדירות שלהם, אפילו אמא של גילי ירדה לראות מה קרה, ואלעד וגילי היו צריכים לספר להם שוב ושוב על החפצים שמצאו במקלט, וסבא נח היה צריך לעמוד על יד המדרגות היורדות למקלט ולשמור שאף אחד לא ירד למטה.
ואז הגיעה מכונית משטרה עם מנורה כחולה על הגג שלה, ושני שוטרים ירדו ממנה ונכנסו לחדר המדרגות.
"מי מצא את החפץ החשוד?" שאל שוטר.
"זה... בעצם... הרבה חפצים חשודים" גמגם אלעד כשהוא אוחז בידה של גילי. "הם מכוסים בשמיכה. אני וגילי חיפשנו מחבוא ומצאנו אותם".
השוטרים ירדו אל המקלט מחזיקים בידיהם מכשירי קשר ופנסים גדולים. כולם חיכו בחוסר סבלנות עד שהשוטרים עלו מן המרתף.
"נכון שאלה חפצים חשודים?" שאל אלעד.
"אלה בהחלט חפצים חשודים כגנובים. כל הכבוד לכם. אולי ראיתם גם מישהו זר מסתובב אצלכם בחצר?"
גילי ואלעד ראו המון אנשים בחצר, אבל לא זכרו איך הם נראים.
"אתם תחפשו טביעת אצבעות על המכשירים?" שאל אלעד.
"ודאי, ועכשיו כדאי שכולכם תתפזרו. יש לנו כאן עוד קצת עבודה.
אלעד וגילי יצאו לשחק בחוץ, השכנים כבר התפזרו, תמר ואלה הלכו לצופים. לאלעד עבר החשק להכין מחבוא והעניין הלך ונשכח. לפעמים דיברו השכנים ביניהם על דמויות זרות שמתסובבות בחצר, ותמר פחדה לחזור בלילה מן התנועה,
ואבא נהג לחכות לה בפינת הרחוב אבל חוץ מזה הכל היה כרגיל.
עברו כמה ימים, ופתאום, אחרי הצהרים בא שוטר. דפק על הדלת של סבא-נח-בוקר-טוב ושאל על משפחת גיל.
"אין בבניין הזה משפחת גיל. אבל יש לנו פה ילדה ששמה גילי, והיא במקרה נמצאת עכשיו אצלי" אמר סבא נוח.
"אני מחפש את הילד אלעד גיל" אמר השוטר.
"אולי אתה מחפש שני ילדים? את אלעד ואת גילי?" חייך סבא נוח והוסיף: "אלה הם שני הילדים שמצאו את החפצים החשודים במקלט, שניהם נמצאים אצלי עכשיו".
גילי ואלעד ישבו ליד השולחן הגדול במטבח של סבא נוח וניסו להרכיב גלגלים וקפיצים שהיו פעם שעון יפה וגדול. השוטר ניגש אליהם:
"באתי להגיד לכם תודה שעזרתם לנו לתפוש כנופית פורצים" אמר השוטר ולחץ את ידה של גילי, ואחר כך לחץ גם את ידו של אלעד ובסוף גם את ידו של סבא-נוח-בוקר-טוב.
"מה? באמת?" התפלאה גילי "איך עזרנו לכם?"
"פשוט מאד. אנחנו פקחנו עין על המקלט שלכם ועל עוד כמה מקלטים בסביבה שגם שם מצאנו מכשירים מוסתרים, ויום אחד תפשנו בחור שבא לקחת כמה מן המכשירים, והוא הוביל אותנו אל כל הכנופיה. כבר החזרנו את כל הרכוש הגנוב לאנשים שמהם הוא נגנב ועכשיו הסביבה שלכם תהיה יותר שקטה ואתם תוכלו לישון בשקט".
"יופי!" אמרו גילי ואלעד ביחד.
"ותמשיכו לפקוח עיניים ואוזניים. אנחנו סומכים עליכם" אמר השוטר.
"תמשיכו גם אתם," אמר לו סבא-נח-בוקר-טוב.
השוטר חייך והלך לו
אלעד קם והלך אל הדלת. "יש לי תכנית" הוא אמר.
"מה התכנית?" שאלה גילי
"מַחְבּוֹאַ" אמר אלעד ושניהם ירדו בריצה למקלט.

 

 


בחזרה לסיפורים במשפחה »