לאה נאור

 סיפור אמיתי על מה שקרה באמת. מתוך הספר "סיפורי הרצליה"

 
כשהייתי ילדה קטנה גם העיר הרצליה הייתה עדיין מושבה קטנה. מוקפת פרדסים. אנחנו גרנו בקצה המושבה. מעבר לחצר היה ואדי, שבחורף זרמו בו מים, ואנחנו בוססנו בבוץ לאסוף פטריות שצמחו בפרדס שעל ידו.
בכל יום, לפני שקיעת השמש, בקיץ ובחורף, היינו אחותי הגדולה תמר ואני רצות במורד הוואדי עד לגשר העץ שמעליו עברה הדרך לרמת השרון ומחכות לאבא.
אבא שלי היה חבר בקבוצת הזיפזיף - קבוצת פועלים חלוצים שהובילו שברי צדפים ואבנים (זיפזיף) על גבי גמלים מחוף הים (אז עוד היה מותר) לבתים שהלכו ונבנו במושבה.
כשהיינו רואות מרחוק את שיירת הגמלים הקטנה, שני גמלים בסך הכל, מתקרבת במעלה הוואדי, ואת אבא רוכב על הגמל הראשון - היינו רצות אליו בכל כוחותינו.
אבא היה משמיע קולות מוזרים שרק הגמל הבין אותם. הגמל הקשיב לקולות וקיפל לאט לאט את רגליו הקדמיות, ואבא היה נטוי מעלינו באלכסון. אז היה הגמל מחרחר מעט, מקפל ברוך ובזהירות גם את שתי רגליו האחוריות, רובץ ומסתכל בנו בעיניים חומות,ענקיות.
אבא היה יורד מן הגמל, מלטף אותו על צווארו הארוך והגמל היה מפשיל את שתי שפתיו הרחבות, הוא נראה היה כאילו הוא מחייך, אבל עיניו נשארו עצובות.
ואז היה אבא מניף את תמר אחותי ומושיב אותה על דבשת הגמל הראשון, מניף גם אותי ומושיב אותי לידה על גבי הדבשת. היינו אוחזות זו בזו שלא ניפול. אבא היה משוחח עם הגמל בקול מוזר שנשמע לנו כמו חרחור. רק הגמל הבין.
הוא זקף את רגליו הקדמיות ואנחנו, אוחזות בכוח זו בזו, היינו נטויות באלכסון מעל לתהום וצרחנו מפחד ותענוג. אחר כך זקף הגמל גם את רגליו האחוריות ואנחנו, תמר ואני, נישאנו ברכות לגובה שנראה לנו עצום. אבא אחז בחבל והוליך את הגמלים לאט לאט, הולכים ומנדנדים את דבשותיהם הגדולות ואותנו לאורך הוואדי. אחותי תמר הייתה בת תשע ואני בת ארבע. הרגשנו כנסיכות המביטות על העולם מלמעלה. וכך נכנסנו אל החצר שלנו מלווות במבטי קנאה של כל ילדי השכנים שהיו יוצאים לחזות במחזה.
התענוג הזה נמשך רק זמן קצר. לילה אחד גנבו לנו את הגמלים.
אחי הבכור, יוסף, היה אז בן 12.  חזר נרגש מפעולה ב"נוער העובד" ואמר: "מישהו היה ברפת. ראיתי שם אנשים. כשראו אותי הם ברחו לוואדי, אבל אני שמתי לאחד מהם רגל והוא נפל."
אבא מיד יצא החוצה לראות מה קרה. הוא חזר ואמר: "הכל בסדר. הגמלים במקומם. נעלתי את הרפת במנעול."
אבל כאשר קמנו בבוקר המנעול היה שבור, הרפת פתוחה והגמלים נעלמו. נעלם גם אבא שלנו שיצא בעוז רוח לחפש את הגמלים אצל הבדואים במרחבי הנגב. כשחזר סיפר לנו שמצא גמל אחד, אבל הוא היה מוכרח למכור אותו כדי לשלם לבנק את החוב על ההלוואה שלקח לקניית הגמלים.
בוואדי המשיכו לזרום מים בחורף. לפעמים היינו,  תמר ואני, משליכות למים גזר עץ שנישא בזרם, ועורכות איתו תחרות ריצה במורד הוואדי עד לגשר. היינו נושאות עיניים אל דרך העפר המובילה אל הים, כאילו מחכות לאבא ולשני הגמלים. ואולי לחוויית הילדות המופלאה שלנו שכל כך התגעגענו אליה.
עברו שנים. במקום הוואדי בנו כביש, הוא רחוב העצמאות  העמוס תמיד, ובמקום הפרדסים בנו את התחנה המרכזית. וגם אותה הרסו ובנו עוד בניינים רבי קומות. הרצליה הפכה לעיר,
אבל אני עדיין זוכרת.

 

בחזרה לסיפורים במשפחה »