לאחר שפורסם סיפורי הראשון על עלילות התרנגולת בעלייה למצדה, פנו אלי מעתון "במעלה" שאכתוב עוד. היו לי נושאים מוכנים. זכרתי את מחנות העבודה שלנו.
בדרך כלל היה המדריך שנשלח אלינו מאחד הקיבוצים, מארגן אותנו למחנה עבודה בקיבוץ שלו. היינו בוצרים בכרמים, קוטפים במטעים ומעשבים בגן הירק, ושכרנו היתה החווייה הנפלאה לצאת קצת מן העיר אל הטבע ולהיות שותפים בבניין הארץ. בשמחה ובמרץ יצאנו למחנות העבודה מלאים תכניות וחלומות, וחזרנו עם יבלות בידיים, כאבים בכל הגוף וחוויות לא נשכחות.

 

 

כאשר כולכם, חבריא

מחפשים את דודה חיה

להשיג ילקוט, תרמיל או מזוודה,

מתקנים חורים בגרב

ואורזים את המגבת

ליציאה למחנה העבודה –

 

גם הקן בּהֲדָרַיִם

משנס בעוז מָתְנַיִם

ואורז כמעט כל חפץ שימושי,

מסמרים, חוטים ומחט,

כפתורים, אולר, מטפחת,

ואפילו, לפעמים, יומן אישי.

 

מוטי-קטינא ואפרים,

חברים מהֲדָרַיִם

(כבר סיפרנו עליהם בהרחבה)

מתרגשים עכשיו כפליים

שוב מתַכננים השניים

תכניות שבין הפה והקיבה.

 

התכנית כולה מושלמת

אין בה חור ואין בה קמט,

שיא הכף, ושיא העוז הפרחחי,

הפתיחה שנועדה

למחנה העבודה

היא פשיטת בזק על שדה אבטיחים.

 

השעה תהיה שעת ערב

ורצוי- די מאוחרת,

השומרים ינמנמו קצת בשמירה,

מוטי קטינא ואפרים

בתנועה של מלקחיים

יפרצו אל המקשה בדהרה.

 

השומרים יִבָּהֲלוּ'

יקפצו, יתבלבלו,

לא ידעו לאן בכלל כדאי לרוץ.

כעבור חצי דקה

המקשה תהיה ריקה.

הפושטים עם השלל יהיו בחוץ.

 

מכלבים אין מה לחשוש,

כי הכל תוכנן מראש,

ולכל יש פתרון, אם גם יקר,

לכבודם של הכלבים

קטינא החכם יביא

קופסאות של שימורים מלאות בשר.

 

וליתר דיקנות

שרטטו בקפדנות

מפת "מבצע אבטיחים" לכל פרטיה,

עם חצים וסימוּנִים

ודגלים צבעוניים,

וגם דרך נסיגה... כי מי יודע...

 

משך כל  הנסיעה

לקיבוץ המיועד

הם ישבו מרוחקים מעם הכלל.

ולמדו את המפות,

וכמעט הלכו מכות

בתכנון חלוקתו של השלל

 

דרך חור שבברזנט

במשאית של תל-ברזל,

הוא המשק החשוב בו מדובר,

הם איתרו את המקשה

בלי שום קושי או חשש,

וקבעו את שעת האפס למחר.

 

שעת האפס. חושך. הס.

מוטי-קט מדליק פנס.

המקשה קרובה, דמומה וגם שחורה.

זר, חשוך, מפחיד, מוזר-

אין שום זכר למשמר.

אף שומר לא מנמנם בשום שמירה.

 

לילה, שקט, כוכבים,

אין שומרים ואין כלבים,

יללת תנים קרובה ומפחידה.

צמד חמד הלצים

כבר אינם כה אמיצים.

הם שונאים את מחנה העבודה.

 

רק מטעמי בושה

הם קטפו חצי מקשה

והחלו גורים את הכבודה

אך מיד איבדו כל חשק

לחזור בכלל למשק,

ואת כל התיאבון לסעודה.

 

אין לי שום מושג, חבריא,

איך עשו זאת, אך עובדה היא

הם חזרו עם שק מלא אבטיחים.

והחברה, כרגיל

התאספו בצחוק וגיל

מוכנים כולם בטרף להתחיל.

 

ההמשך היה עצוב,

אם נאמר זאת בקיצור,

פנים הפרי היה לבן, אם לא ירוק

קטינא לא יכול לשתוק.

הוא לחש: זה לא מתוק

אך חבל אבטיחים טובים לזרוק.

 

חברו הטוב אפרים

גם נשבע בשם שמים

שהטעם חמצמץ, אך משתלם.

ואת זאת הוא גם הוכיח,

לאכול כמעט הצליח

אבטיח די קטן, כמעט שלם.

 

השומר אשר עבר שם

רק צחק: תראו, זה פַרְסָה.

אבטיחים לבהמות אתם סוחבים?,

אם הייתם שואלים

אז הייתם מקבלים

ברצון אבטיחים יותר טובים.

 

מוטי קטינא ואפרים

למיטה רותקו שבועיים

וזכו בחוקן טוב לשם השוני,

ומאז הפרחחים

צמחוני- אבטיחים.

מבקרים הם רק במקשאות מלונים.

 

 

פורסם בעתון הנוער העובד "במעלה" 19.8.1963