מתוך הספר "ללטף גב של צב"
הפגישה הראשונה של עומר עם ציפורה הייתה פגישה עצובה. יש לפעמים פגישות כאלה שכולם משתדלים בכל הכוח לשכוח.
עומר הציל את ציפורה מהציפורניים של החתול שלו, ברוגז. מאז המקרה ההוא עם ציפורה עומר היה ברוגז עם החתול, ובגלל זה הוא קרא לו ברוגז. הוא היה ברוגז עם ברוגז. הוא לא ליטף אותו, ורק היה אומר, ברוגז, לך ממני, אני לא מדבר איתך. אבל ברוגז לא נעלב, כאילו שמות לא משנים שום דבר.
כשעומר הציל את צפורה מהציפורנים של ברוגז קשה היה להכיר לאיזה סוג של ציפורים היא שייכת, זאת הייתה הסיבה שנועה הציעה לקרוא לה סתם ציפורה. עומר ניסה לטפטף טיפת מים את תוך המקור שלה אבל הטיפה נזלה על המקור והרטיבה את הנוצות שרק התחילו לצמוח.
נועה הכניסה את ציפורה בזהירות לתוך קופסת נעלים ושניהם הלכו ישר אל דוקטור זק.
הם עמדו מבוישים ליד הדלת בחדר הקבלה המלא אנשים, כלבים, וגם כמה חתולים שנבחו ויללו זה על זה, ולא ידעו מה להגיד. אז הם לא אמרו שום דבר. דוקטור זק יצא מהחדר שלו, הביט בעיניים של עומר, ואחר כך בעיניים של נועה ואמר: "מה אני אעשה אתכם? שבו וחכו עם הדבר הזה עד סוף התור, אחרי שאני אוריד את החלוק, אראה אותה כמו חבר שלכם ולא כמו רופא, וזה יהיה יותר פשוט בשביל כל הצדדים."
הילדים לא כל כך הבינו את ההבדל, אבל התאפקו ולא שאלו כלום. הם ישבו וחיכו בסבלנות עד שדוקטור זק גמר לטפל בכל הכלבים, וגם בחתולים שלטשו עיניים רעבות אל הקופסה של ציפורה.
אחרי שכולם הלכו דוקטור זק הוריד את החלוק וקיבל את ציפורה.
"בואו ונראה מה יש לכם כאן," הוא אמר. "הי, מהצפורנים של מי הוצאתם אותה?"
"של החתול שלי, אני ברוגז אתו," אמר עומר.
"אה," אמר הרופא. הוא בדק את ציפורה בזהירות, הוציא שני גפרורים ותחבושת קטנה וחבש לה את הכנף בתנועות זריזות, אחר כך לקח טפטפת, כזאת ששמים בה טיפות עיניים, שאב טיפת נוזל מתוך בקבוק וטפטף לציפורה אל תוך המקור.
"ניסיתם פעם לטפל בגוזל?" הוא שאל.
"כן, אבל לא הצלחנו. הגוזל שטיפלנו בו מת," הודה עומר.
"לא קל לטפל בגוזל," אמר דוקטור זק. "לפעמים גוזל שנראה בריא וחזק לא מחזיק מעמד, וגוזל קטן ופצוע, כמו זה, יכול להתגבר."
"ציפורה תתגבר?" שאלה נועה בתקווה.
"קשה לדעת, אבל אני אגיד לך איך אנחנו, הרופאים, מתנהגים במקרים כאלה. אנחנו לא מאבדים את התקווה."
דוקטור זק נתן לילדים מזרק קטן בלי מחט, והציע שינסו להאכיל את ציפורה פירורי לחם רטוב במזרק הזה ישר לתוך המקור. לא הרבה מדי, ויחכו בסבלנות, יכול להיות שדי מהר היא תהיה תור רעב מאד."
"איזה תור? ציפורה לא עומדת בשום תור," התפלא עומר.
דוקטור זק הסביר להם שציפורה שייכת למשפחת היונים, לסוג "תור מצוי". ויש עשרות סוגי תורים ומאות מיני יונים בעולם. והסוג הזה נקרא תור מצוי מפני שיש הרבה כאלה, והם מצויים בכל מקום. ובינתיים, אם רוצים שגם ציפורה תהיה מצויה באיזה שהוא מקום צריך לטפל בה ולקוות לטוב.
וזה בדיוק מה שעומר ונועה עשו, וציפורה הפתיעה את כולם ונשארה בחיים.
כעבור שבועיים אי אפשר היה להכיר אותה. היא גדלה, צימחה נוצות אפורות והייתה רעבה תמיד ומאד מבולבלת. היא חשבה שעומר ונועה הם ההורים שלה, והייתה מרעידה את הכנפיים ואת הגוף בכל פעם שראתה אותם מתקרבים, שזה סימן שהיא רעבה ורוצה לאכול. היא הייתה אוכלת פרורי לחם רטוב מתוך המזרק, ומבלה את רוב זמנה על הכתף של עומר, או על כף היד של נועה.
כל הזמן ההוא גר ברוגז בחדר המדרגות, כי עומר לא הרשה לו להיכנס הביתה עד שציפורה תלמד לעוף. בתחילה ברוגז היה קצת ברוגז, אבל אחר כך התרגל.
כשצפורה הייתה בת חודש ונראתה בריאה לגמרי החליטו הילדים לשחרר אותה. אבל ציפורה לא הבינה למה עומר רוצה לזרוק אותה מהחלון. היא רעדה מפחד. רק אז הבינו הילדים. צפורה בכלל לא יודעת לעוף. אף אחד עוד לא לימד אותה.
עומר ונועה יצאו לחצר. נועה עמדה על כסא והרימה את ציפורה כמה שיכלה, ועומר רץ על הדשא ונפנף בידיים כאילו היו לו כנפיים. שציפורה תסתכל ותלמד, נועה העיפה את ציפורה בעדינות אבל היא נפלה על הדשא וקרקרה בעצב. הילדים ניסו שוב, והפעם נפלה ציפורה על הדשא קצת יותר לאט ובדרך היא אפילו הניעה בכנפיים כמה פעמים. שניהם ראו בזה סימן לטובה והחליטו שזה מספיק לשעור הראשון. ומחר ימשיכו.
יום אחד, באמצע שעור התעופה הופיע פתאום החתול ברוגז על הדשא.
"היזהרי, מאחוריך!" צעקה נועה וזינקה להציל את ציפורה. החתול ברוגז ועומר קפצו גם הם אל ציפורה, אבל ציפורה כבר לא הייתה שם. היא פשוט עפה לה אל עץ האורן הגדול ונעלמה בין הענפים.
נועה קראה לה שתשוב, שהשיעור עוד לא נגמר, אבל ציפורה לא חזרה.
פתאום עף לו תור מצוי אחד מעץ האורן ועמד על חוט החשמל.
"אולי זאת ציפורה?" שמחה נועה.
מתוך עץ האורן עפו עוד שני תורים ועמדו גם הם על חוט החשמל.
"חבל שלא סימנו את ציפורה בטבעת," אמר עומר "יש טבעות מיוחדות לסמן בהן ציפורים."
"עכשיו כבר מאוחר לסמן אותה," הצטערה נועה.
"אנחנו נכיר אותה," הבטיח עומר. "ציפורה עוד לא יודעת כל כך טוב לעוף. היא בטח תהיה תמיד אחרונה".
הוא עוד לא גמר לדבר, ומעץ האורן יצאו עוד ארבעה תורים דומים בדיוק לציפורה, והצטרפו לחבורה שעל חוט החשמל. אף אחת מן הציפורים לא הייתה אחרונה. חוט החשמל נראה כמו מחרוזת של תורים מצויים. הילדים הבינו למה התכוון דוקטור זק כשאמר שהם מצויים בכל מקום.
אמא של נועה יצאה לחצר והביטה למעלה.
"מי מהן היא ציפורה?" שאלה, אבל לא קיבלה תשובה.
החתול ברוגז קפץ על ברכיו של עומר, ועומר ליטף אותו.
"זה בסדר, ברוגז" אמר עומר כאילו אף פעם לא היה ברוגז עם ברוגז.
"אולי נחליף לו את השם? אנחנו כבר לא ברוגז איתו" הציעה נועה.
"שישאר כבר ככה," אמר עומר.
הכלב "פחד" יצא מן הבית, ראה את ברוגז, נבהל ונבח מרוב פחד. כל התורים המצויים שעל חוט החשמל נבהלו ועפו בבת אחת אל הגג. אף תור לא פיגר מאחור.
"ציפורה נמצאת ביניהם. אני בטוחה," אמרה נועה.
"לפחות היא הייתה צריכה לעשות לנו איזה סימן" נעלב עומר.
"אולי היא מתרגשת. אולי כשהיא תתרגל לחופש היא בטח תנפנף לנו בכנפיים או תבוא אלינו, או משהו."
"אולי"
מאז כל פעם שעומר ונועה רואים תורים אפורים הם נעצרים, מסתכלים, מחכים לסימן.
ָ
| בחזרה לסיפורים על חיות ועל ציפורים » |
