מתוך הספר "מחבואים"
פעם אחת, אחרי הצהרים, שמעה גילי את הדוד יוסף שר בחצר בקול עבה: "בוא בוא, בוא תבוא. למה אתה לא בא? איפה אתה? בוא!
ואחריו הדודה אראלה בקול יותר דק: "בוא, למה אתה לא בא? בוא כבר."
היום היה חם וגילי חשבה שאולי כדאי לה להשקות את הגינה, ובאותה הזדמנות לראות מה קרה לְבּוֹא.
הדודה אראלה נראתה מודאגת ועייפה, והדוד יוסף שכח לשיר לגילי את השיר הרגיל שלו: "שלום שלום מה שלומך היום, את נראית נפלא לה לה לה...." ורק שאל אותה אם היא ראתה את הכלב שלו, בוא, באיזה מקום היום.
"לא ראיתי," אמרה גילי, "אבל אני יכולה לעזור לכם לחפש אותו."
"בוא לא בא לאכול את הארוחה שלו, וזה אף פעם עוד לא קרה לו," אמרה הדודה אראלה והתכופפה להביט מתחת לשיחים.
אבל בוא לא היה שם. עכשיו גם גילי צירפה את קולה לקולות המחפשים. ואז נשמעה מקהלה כזאת:
הדוד יוסף: "בוא בוא למה לא תבוא?"
הדודה אראלה: "בוא בוא אלינו. אנחנו פה, בוא."
וגילי: "בובובובובובובוא..."
"שקט!" צעק מישהו מלמעלה
"מה זה כאן? עכשיו מנוחת צהרים" צעק שכן אחר.
"בגלל כלב אחד אתם מפריעים לכל השכונה לישון?" צעקה גברת נרגזת מן החלון שממול.
ושכן חצוף אפילו חיקה את קולותיהם: "בוא בוא למה לא תבוא בובובובוא כבר". "זה נשמע מצחיק וכולם צחקו.
רק הדוד יוסף והדודה אראלה וגם גילי השתתקו נעלבים ונבוכים.
סבא נוח-בוקר-טוב יצא מתוך הדירה שלו ואמר: בוקר טוב לכולם.
"אולי ראית את בוא?" שאלה אותו הדודה אראלה ואפילו לא ענתה על ברכתו.
"לא ראיתי אותו. מתי הוא נעלם?"
"עוד בבוקר. לקחתי אותו לסיבוב קניות במכונית והוא היה איתי כל הזמן. הוא כל כך אוהב לנסוע במכונית," אמרה הדודה אראלה.
"זה נכון," הוסיף הדוד יוסף. "לפעמים הוא בכלל לא רוצה לרדת מן המכונית ומתחבא בפינה, שאף אחד לא יכריח אותו לרדת".
הדודה אראלה הביטה בדוד יוסף, והדוד יוסף הביט בדודה אראלה, והדודה אראלה התחילה לגמגם:
"הוא לא... זאת אומרת... אני חושבת... הוא בטח היה נובח נורא חזק אם הייתי משאירה אותו במכונית."
"המכונית נעולה," הזכיר לה סבא-נוח-בוקר-טוב "אי אפשר לשמוע מתוך המכונית שום דבר."
הדוד יוסף והדודה אראלה כבר לא שמעו אותו.. שניהם זינקו בבת אחת אל המכונית. היא נראתה ריקה. הדודה אראלה הוציאה מפתחות מכיסה ופתחה את הדלת.
מאחת הפינות במכונית הזדחל ויצא כלב נמוך וארוך. לשון ארוכה ודקה הייתה תלויה מחוץ לפיו וכמעט נגעה באדמה.
"מסכן, חם שם בפנים הוא התייבש שם בפנים," לחשה הדודה אראלה "הלשון התארכה לו כדי לצנן קצת את הגוף" ובינתיים מיהרה מיהרה לעבר הברז שבחצר
ופתחה אותו. הדוד יוסף אחז בקצה הצינור שהיה מובר לברז וכיוון זרם מים קרים אל מה שהיה פעם כלב זריז ועליז שקראו לו בוא.
הכלב רבץ לו בצל בלי לזוז, ואפילו לא ניער מעצמו את רסיסי המים כמו שהוא אוהב. לעשות, רק הלשון הארוכה והמוזרה שלו ליקקה לאט לאט כמה טיפות מים
שהרטיבו לו את השפם. הדוד יוסף מילא קערית עם מים, וגילי הניחה אותה ליד ראשו של בוא עד שנגעה ממש בלשון.
בוא ליקק כמה טיפות מים, ואחר כך עוד כמה טיפות, ואחר כך ליקק את כל המים שהיו בקערית, וגילי הביאה לו עוד אחת. אחרי שגמר לשתות קם פסע כמה פסיעות וניער מפרוותו רסיסים של מים לכל הכיוונים.
הדוד יוסף והדודה אראלה ליטפו את פרוותו הרטובה כאילו ביקשו סליחה. בוא כשכש בזנבו כאילו אמר: "עכשיו הכל כבר בסדר."
בינתיים יצא אלעד מחדר המדרגות לחצר.
"מה קרה כאן?" הוא שאל.
"בוא נשאר בטעות במכונית. הוא התייבש," הסבירה לו גילי.
אלעד הסתכל על בוא, ואחר כך הסתכל על גילי וצחק:
"מה פתאום התייבש? תביטי עליו. הוא רטוב לגמרי".
| בחזרה לסיפורים על חיות ועל ציפורים » |
