לאה נאור

   מתוך הספר מחבואים

 
גילי ואלעד עמדו על המדרכה והביטו אל הרחוב. תמר, אחותו הגדולה של אלעד, יצאה לטיול לפני ארבעה ימים ועדיין לא חזרה. היא הייתה אמורה לחזור בצהרים ועכשיו כבר לפנות ערב. אבא טלפן אל ההורים של אלה, החברה של תמר מהצופים, והתברר שגם אלה עדיין לא חזרה מהטיול, וההורים של אלה דואגים בדיוק כמו ההורים של תמר.
אלעד התנדב לעמוד על המדרכה, ולהודיע לאמא שעומדת בחלון, ברגע שיראה את תמר בקצה הרחוב. גילי, שלא היה לה משהו יותר טוב לעשות עמדה ביחד איתו.
"למה הם דואגים כל כך, ההורים האלה?" התפלא אלעד. "מטיולים תמיד חוזרים מאוחר, אני, כשאני אהיה הורים, אף פעם לא אדאג."
"אני דווקא כן אדאג," אמרה גילי.
"למה?"
"כי הורים מוכרחים לדאוג. זה התפקיד שלהם. איזה מין הורים הם יהיו אם הם לא ידאגו לילדים שלהם?
"בעצם... אם חושבים על זה ככה..." היסס אלעד.
"יש מה לדאוג. כי אם חוזרים מהטיול מאוחר מדי, אנחנו הולכים לישון ומפסידים את כל הסיפורים שלהם.."
"לזה אל תדאגי. אפילו אם אני ארצה אני לא אפסיד את הסיפורים כי תמר לא יכולה שלא לספר." ופתאום הוא קרא בקול: "הנה הם, הם חוזרים. אמא, זה בסדר. כל החבורה שם בקצה הרחוב, והם גוררים משהו."
"מה? גוררים?" נבהלה אמא, ומיד נעלמה מן החלון והופיעה בחצר. ואבא ממהר אחריה.
בקצה הרחוב נראו נערים ונערות עם תרמילים כבדים מתקרבים ומושכים אחריהם, משהו לא ברור קשור לחבל, כשהתקרבו התברר שבקצה החבל נגרר אחריהם חמור קטן. עַיִר.
אלעד שכח להגיד שלום לאחותו.
"נהדר!" הוא צעק "הבאת לי חמור במתנה. איזו מתנה נהדרת! אף פעם לא חשבתי שדווקא את..."
"לא הבאתי אותו בשבילך," מיהרה תמר להסביר.
"חכו רגע. קודם נגיד שלום ואחר כך נברר את הכל,´אמר אבא. חיבק את תמר והסיר מעל גבה את התרמיל הכבד.
"שלום אמא, שלום אבא, תכירו בבקשה את חמי" אמרה תמר וליטפה את ראשו של החמור. "רצינו לקרוא לו חמוריקו אבל חמי זה יותר קצר."
"נעים מאד, חמי" אמר סבא-נח-בוקר-טוב" שחזר בדיוק מן הריצה היומית שלו.
"נעים? אני לא בטוחה שכל כך נעים" אמרה אמא של תמר. "קודם כל תסבירו מאיפה לקחתם חמור?"
"קנינו אותו בכפר ערבי אחד בגליל. "כשעברנו שם בטיול פגשנו ילדים מהכפר, והם הציעו לנו את חמי כמעט בחינם. אספנו את דמי הכיס של כל הילדים וקנינו אותו."
"בשבילי?" צהל אלעד
"לא בשבילך," אכזבה אותו תמר. "בשביל הקבוצה שלנו. כשיגדל הוא יצא איתנו לטיולים ויעזור לנו לסחוב את המים. כשחמי יגדל הא יהיה חמור צופי."
"אם מישהו לא ירגיש טוב, חמי יוכל לסחוב את התרמיל שלו." הוסיפה אלה רעיון משלה.
"ואיפה אתם חושבים לגדל אותו?" שאל אבא ובמשך רגע ארוך השתרר שקט גמור.
"אולי הוא יכול להישאר פה?" שאלה תמר בקול לא כל כך בטוח. נקשור אותו לעמוד, והוא יוכל לעמוד פה, מתחת לבית."
היא הביטה באביה, אחר כך באימה בעיניים מתחננות
"בשום מקום לא רוצים אותו," הוסיפה אלה "כבר המון זמן אנחנו עוברים איתו מבית לבית ומחפשים לו מקום."
"בגלל זה איחרתם?" שאלה אמא אבל לא קיבלה תשובה.
"אף אחד לא מסכים לקבל אותו. אנחנו צריכים רק מקום זמני, בינתיים, עד שנמצא לו מקום קבוע."
"אבל הוא מלכלך כל כך" התחיל אבא להיכנע."
"אנחנו ננקה," קראה כל החבורה במקהלה.
"גם אנחנו ננקה," התנדבו גילי ואלעד.
"ומה יהיה עם האוכל שלו?" המשיכה אמא לשאול.
"הוא אוכל עשב, קליפות וקש, שאריות, דברי שכאלה.אנחנו נדאג לו" אמרה תמר.
"גם אנחנו יכולים לדאוג לו, גילי ואני נאכיל אותו, ננקה, ואפילו נסרק אותו, בתנאי שירשו לנו לרכב עליו" אלעד שתק רגע ואחר כך הוסיף: "בבקשה אמא, בבקשה אבא, בבקשה בבקשה."
תמר ואלה וכל החברים מהצופים לא אמרו כלום. הם נראו עייפים. אבא ואמא הסתכלו זה בזו, ואחר כך הסתכלו על סבא-נח-בוקר-טוב.
"למה לא?" אמר סבא-נח-בוקר-טוב "שישאירו אותו פה הלילה, מחר בבוקר נדבר עם השכנים ונראה מה אפשר לעשות."
"בסדר," אמר אבא. "תקשרו אותו לעמוד כאן, רחוק מהמכוניות, שלא יראו אותו מהרחוב. אבל תזכרו שזה רק בינתיים".
חמי נקשר, וכעבור רגע כבר היה על ידו דלי מלא מים, וארגז עם קליפות וירקות. סבא-נח-בוקר-טוב הביא לו במתנה קוביית סוכר, ואמא של גילי הביאה לו גזר טרי. חמי נראה מרוצה מאד מן הסידור הזמני הזה.
בערב התאספו כל השכנים להחליט על גורלו של חמי, ולהפתעת כולם התקבל חמי כדייר-על-תנאי, זאת אומרת שהוא יכול להישאר בתנאי שהילדים ידאגו לו וישמרו על הניקיון.
מאז חמי גר בחצר. בכל יום שלישי ושבת באים החברים והחברות של תמר לקחת אותו לפעולה בצופים. אחרי הכל הוא חמור צופי. בשאר ימות השבוע מסתדר חמי כמיטב יכולתו עם הבעיה שלו: חמור אחד מול כל כך הרבה מטפלים ורוכבים. הוא קצת גדל, ונראה שקצת השמין, אבל חוץ מזה הכל בסדר. סבא-נח-בוקר-טוב מתכונן לתפור לו באחד הבקרים אוכף עם שני כיסים בצדדים בצבע חאקי, הצבע של הצופים. כדי שהחמור יוכל להצטרף לטיולים ולעזור לשאת משאות.
הדוד יוסף והדודה אראלה, והכלב שלהם, בוא, באים בכל יום לבדוק אם הילדים מטפלים יפה בחמי, והדוד יוסף אפילו שר להם שיר מיוחד שחיבר בעצמו:
"בוקר טוב, בוקר אור, ילדים וחמור."
והדודה אראלה אומרת לו: "מה איתך, יוסף, למה אתה שר שירים לחמורים?"
הכלב בוא מרוצה מאד מן הסידור החדש, כי עכשיו מרשים לו לישון בחוץ, כדי שיוכל לשמור על חמי, החבר שלו, כל הלילה.
לפעמים גם החתול מתושלח קופץ לבקר, נשאר קצת והולך לו, כי אף פעם אין לו זמן. (והוא צריך לעזור לסבא-נח-בוקר-טוב לשמור על הזמן)
מאז שהגיע חמי, כל השכנים והשכנות, וגם כל החיות שבבית נעשו חברים טובים. קרובים ורחוקים באים לבקר, מביאים את הילדים שלהם, עוזרים לטפל וגם קצת רוכבים, ובעיקר מחייכים אל גילי ואלעד, המטפלים והרוכבים הראשונים, כאילו אומרים: "תראו כמה טוב יכול לעשות חמור קטן אחד."

 

 

 

בחזרה לסיפורים על חיות ועל ציפורים »