הפילון הסקרן או איך קיבל הפיל את החדק הארוך שלו
רודיארד קיפלינג עברית: לאה נאור

 מתוך הספר "סיפורי ככה זה"

  
בימים הגבוהים והרחוקים ההם, אהובים טובים שלי, לא היה לפיל חדק, היה לו רק אף שמנמן ושחרחר בגודל של נעל. הוא היה יכול להזיז אותו קצת מצד לצד, אבל לא היה יכול להרים בו דברים. היה פיל, פיל קטן, פילון מלא סקרנות רעבה שאי אפשר להשביעה., זאת אומרת שהוא תמיד שאל המון שאלות.
הוא גר באפריקה ומילא את כל אפריקה בסקרנות הרעבה שלו. הוא שאל את דודתו הגבוהה, היענה, למה נוצות הזנב שלה צומחות בדיוק ככה. ודודתו הגבוהה, היענה, הכתה אותו בטפרים הקשים-קשים שלה. הוא שאל את דודו הגבוה, הג'ירף, למה יש לו כתמים על העור, ודודו הגבוה, הג'ירף, הכה אותו בטלף הקשה-קשה שלו, ועדיין הוא היה מלא בסקרנות שאי אפשר להשביעה. הוא שאל את דודתו הרחבה, ההיפופוטמה, למה העיניים שלה אדומות, ודודתו הרחבה, ההיפופוטמה, הכתה אותו בטלף הרחב-רחב שלה. הוא שאל את דודו השעיר, הבבון, למה לאבטיחים יש טעם בדיוק כזה, ודודו השעיר, הבבון הכה אותו בכפו השעירה-שעירה, ועדיין הוא היה מלא בסקרנות שאי אפשר להשביעה. הוא שאל שאלות על כל מה שראה או שמע או הרגיש או הריח או נגע, וכל הדודים והדודות שלו הכו אותו ועדיין הוא היה מלא בסקרנות רעבה שאי אפשר להשביעה.
בוקר יפה אחד, בדיוק באמצע הנקיפה של נקודת השוויון. (זאת אומרת שהיום והלילה היו בדיוק שווים, אהובים טובים) הפילון הסקרן שאל שאלה חדשה שהוא לא שאל מעולם. הוא שאל: "מה אוכל התנין לארוחת הצהרים?" כולם אמרו "שששש" בקול רם ונוראי, והכו אותו תיכף ומיד זמן ארוך בלי להפסיק.
אחרי כל זה פגש הפילון ציפור קולוקולו יושבת לה בתוך שיח קוצים אל-תיגע-בי
והפילון אמר: "אבא שלי הכה אותי ואמא שלי הכתה אותי, וכל הדודים והדודות הכו אותי בגלל שיש לי סקרנות רעבה שאי אפשר להשביע אותה. ועדיין אני רוצה לדעת מה אוכל התנין לארוחת הצהרים."
ציפור הקולוקולו אמרה בקול מלא עצב: "לך לך אל גדות נהר הלימפופו הירוק-עמוק-ענק-חלקלק שכולו נטוע עצי קדחת ושם תגלה.
למחרת מוקדם בבוקר, כאשר היום והלילה כבר לא היו שווים בגלל הנקיפה הרצופה (זאת התנועה של העולם שמסתובב כל הזמן) הפילון שאי אפשר להשביעו לקח מאה קילוגרם בננות, (את הקטנות והאדמדמות) ומאה קילוגרם קני סוכר, (את הארוכים והסגולים,) שבעה עשר אבטיחים, (את האדומים והמתוקים,) ואמר לכל המשפחות היקרות שלו: אני הולך אל נהר הלימפופו הירוק-עמוק-ענק-חלקלק שכולו נטוע עצי קדחת לגלות מה אוכל התנין לארוחת הצהרים." וכולם הכו אותו עוד פעם אחת למזל, למרות שהוא ביקש מהם בנימוס רב שיפסיקו.
ואז הוא הלך, קצת מחומם אבל לא מתפלא בכלל. הוא אכל אבטיחים וזרק את הקליפות מסביב כי הוא לא היה יכול להרים אותן. הוא הלך מהעיר גרהם לעיר קימברלי, ומקימברלי לארץ כמה. ומארץ כמה הוא המשיך צפונה מזרחה. הלך ואכל אבטיחים כל הזמן עד שלבסוף הוא הגיע אל גדות נהר לימפופו הירוק-עמוק-ענק-חלקלק שכולו נטוע עצי קדחת, בדיוק כמו שאמרה לו ציפור הקולוקולו.
עכשיו אתם צריכים להבין ולדעת, אהובים טובים שלי, שעד השבוע ההוא, השעה ההיא והרגע ההוא לא ראה הפילון הסקרן תנין ולא ידע איך הוא נראה.
היצור הראשון שפגש שם היה פתן סלעים עם שני צבעים מתפתל מסביב לסלע.
"סליחה" אמר הפילון בנימוס רב "אולי ראית משהו הדומה לתנין באזורים המבולבלים האלה?"
"האם אני ראיתי תנין" אמר פתן-הסלעים-שני- הצבעים בקול מלגלג "מה עוד אתה מתכונן לשאול?"
"סליחה" אמר הפילון "אבל אולי תואיל להגיד לי מה הוא אוכל לארוחת הצהרים?"
פתן-הסלעים-שני- הצבעים התיר את עצמו במהירות רבה מהסלע, והכה את הפילו בזנב השורט והחובט שלו.
"זה מוזר," אמר הפילון. "כי אבי ואמי ודודי ודודתי, ולא לשכוח את הדודים האחרים, הבבון וההיפופוטמה, כולם היכו אותי בגלל שיש לי סקרנות רעבה שאי אפשר להשביע אתה. אני חושב שגם פה זה אותו הדבר,"
הוא אמר בנימוס רב שלום לפתן-הסלעים-שני-הצבעים, עזר לו לחזור ולכרוך את עצמו על הסלע והמשיך ללכת. קצת מחומם אבל לא מתפלא בכלל. אוכל אבטיחים וזורק את הקליפות מסביב כי הוא לא היה יכול להרים אותן, עד שהוא דרך על משהו. בתחילה חשב שזה גזע של עץ על גדות נהר הלימפופו הירוק-עמוק-ענק-חלקלק שכולו נטוע עצי קדחת.
אבל זה היה התנין. באמת, אהובים טובים שלי. התנין קרץ בעין אחת, הנה ככה.
"סליחה" אמר הפילון בנימוס רב "אולי במקרה ראית תנין באזורים המבולבלים האלה?"
התנין קרץ בעין השניה והרים את חצי זנבו מן הבוץ. הפילון התרחק בנימוס כי הוא לא רצה שיכו אותו שוב.
"בוא הנה, קטנטן" אמר התנין. למה אתה שואל דברים שכאלה?"
"סליחה" אמר הפילון בנימוס רב "אבל אבא שלי הכה אותי ואמא שלי הכתה אותי, ואל תשכח את הדודה הגבוהה שלי, היענה, והדוד הגבוה שלי, הג'ירף, שהבעיטה שלו חזקה במיוחד, וגם הדודה הרחבה שלי, ההיפופוטמה, והדוד השעיר שלי, הבבון, וגם פתן-הסלעים-שני-הצבעים שפגשתי פה על הגדה. הוא הכה אותי עם הזנב השורט והחובט שלו יותר חזק מכולם. בגלל זה, אם לא אכפת לך, אני לא רוצה שיכו אותי יותר."
"בוא הנה, קטנטן, כי אני התנין" אמר התנין ובכה בדמעות תנין כדי להוכיח שזה נכון.
הפילון עצר את נשימתו. אחר כך התנשף וירד על ברכיו על שפת הנהר ואמר:
"בדיוק אותך אני מחפש כל הימים הארוכים האלה. האם תואיל להגיד לי, בבקשה, מה אתה אוכל לארוחת הצהרים?"
"בוא הנה, קטנטן" אמר התנין "בוא ואני אלחש לך בסוד."
הפילון הוריד את ראשו אל התנין, וקרב אותו אל פיו המלא ניבים וריחות רעבים.
התנין תפס אתו באפו הקטנטן והשמנמן, אשר עד אותו שבוע ויום ושעה ורגע
לא היה גדול יותר מנעל, אבל היה מועיל הרבה יותר.
"אני חושב" אמר התנין, והוא סינן את המלים בין השיניים בדיוק ככה: "אני חושב שהמנה הראשונה שלי היום תהיה פילון."
כששמע זאת הפילון התחיל להתרגז: והוא אמר, כשהוא מדבר דרך האף, ככה:
"עזוב, תדיד, לַבָּה אתה בַּכְאִיבּ לי!" (עזוב, תנין, למה אתה מכאיב לי)
פתן-הסלעים-שני-הצבעים התפתל וירד אל הגדה ואמר: "ידידי הצעיר, אם לא תתחיל מיד ועכשיו למשוך חזק, ובכל הכוח, דעתי היא שהפגישה שלך עם בגד העור גדול המידה (בזה הוא התכוון לתנין) תפיל אותך אל הזרם הזורם הזה לפני שתספיק להגיד פיל מפיל פיל."
ככה מדברים תמיד כל פתני-הסלעים-שני-הצבעים.
הפילון התישב על ירכיו הקטנות ומשך משך ומשך, והאף שלו התחיל להתמתח. התנין התפתל במים והצליף בהם הצלפות חזקות בזנבו עד שהפך אותם לדייסת קצף, וגם הוא משך ומשך ומשך.
האף של הפילון המשיך להתמתח, והפילון פישק את כל ארבע רגליו הקטנות ומשך ומשך ומשך, והאף שלו המשיך להתמתח. והתנין חתר בזנב כמו במשוט, וגם הוא משך ומשך ומשך. עם כל משיכה נעשה אפו של הפילון ארוך יותר ויותר, וזה כאב לו נורא.
פתאום הרגיש הפילון שהרגלים שלו מחליקות, והוא אמר דרך האף שלו, שהיה כבר באורך מטר וחצי בערך: "זה יותר בִּידַי. אֲדִי בִּתְחַלֵק לַבַּיִבְּ" (זה יותר מדי. אני מתחלק למים.)
פתן-הסלעים-שני-הצבעים מיהר וקשר את עצמו בקשר עניבה כפול אל הרגלים האחוריות של הפילון ואמר: "תייר טירון ופזיז שכמוך, אם לא נתאמץ עכשיו שנינו ביחד ונמשוך משיכה אחת בלחץ גבוה - דעתי היא שספינת המלחמה הממונעת בעלת הסיפון המשוריין ( ובזה, אהובים טובים שלי, הוא שוב התכוון לתנין) תבטל לגמרי את כל תכניותיך לעתיד."
ככה מדברים תמיד כל פתני-הסלעים-שני-הצבעים.
ואז הוא משך, והפילון משך, והתנין משך. אבל הפילון ופתן-הסלעים-שני-הצבעים משכו משיכה חזקה יותר, עד שלבסוף עזב התנין את אפו של הפילון בקול "פלופ" שכזה שנשמע במעלה נהר הלימפופו וגם במורד.
ואז הפילון התיישב במהירות ובכוח גדול. אבל לפני זה הוא זכר להגיד תודה לפתן-הסלעים-שני-הצבעים, ומיד התחיל לפנק את אפו המסכן והמתוח. הוא עטף את כולו בעלי בננה קרירים, וטבל אותו בתוך נהר הלימפופו הירוק-עמוק-ענק-חלקלק שיתקרר קצת.
"בשביל מה אתה עושה את זה?" שאל פתן-הסלעים-שני-הצבעים.
"סליחה," אמר הפילון. "אבל האף שלי התקלקל. אני מחכה שיתכווץ."
"אם כך תצטרך לחכות הרבה זמן" אמר פתן-הסלעים-שני-הצבעים "יש פילונים שלא מבינים מה טוב בשבילם."
הפילון ישב וחיכה שלושה ימים שהאף שלו יתכווץ. אבל האף לא התכווץ בכלל וחוץ מזה העיניים שלו התחילו לפזול. כי, אהובים טובים שלי, תראו ותבינו שהתנין מתח לו את האף והפך אותו לחדק אמיתי באמת. בדיוק כמו שיש עכשיו לכל הפילים.
בסוף היום השלישי בא זבוב ועקץ אותו בכתף, ולפני שידע מה הוא עושה הניף הפילון את החדק שלו, וקצה החדק פגע בזבוב והרג אותו.

"יתרון ראשון" אמר פתן-הסלעים-שני-הצבעים "לא היית יכול לעשות את זה באפון שום-כלום. ועכשיו נסה לאכול משהו.
לפני שהספיק לחשוב מה הוא עושה שלח הפילון את החדק שלו, קטף ערמה שלמה של עשב, חבט אותה קצת על רגליו עד שהייתה נקייה מאבק, ומילא בה את פיו.
"יתרון שני" אמר פתן-הסלעים-שני-הצבעים, לא היית יכול לעשות את זה באפון שום-כלום. אתה לא חושב שהשמש חמה פה מאד?"
"כן" אמר הפילון. ולפני שהספיק לחשוב מה הוא עושה שלח את החדק שלו ושאב שאיבה של בוץ מגדות נהר הלימפופו הירוק-עמוק-ענק-חלקלק, ושפך על ראשו, והיה לו כובע בוץ צונן ומצנן, ומצל ונוזל מאחורי האוזניים.
"יתרון שלישי" אמר פתן-הסלעים-שני-הצבעים "לא היית יכול לעשות את זה באפון שום כלום. ועכשיו איך היית מרגיש אם מישהו היה מכה אותך עוד הפעם?"
"סליחה" אמר הפילון "אבל זה לא מתחשק לי בכלל."
"אז אולי מתחשק לך להכות מישהו?" שאל פתן-הסלעים-שני-הצבעים.
"מאד מאד מתחשק" אמר הפילון.
"אם כך" אמר פתן-הסלעים-שני-הצבעים "אתה תגלה שהאף החדש שלך יועיל לך מאד."
"תודה" אמר הפילון "אני אזכור את זה. ועכשיו אני חושב שאלך הביתה, אל כל בני משפחתי היקרים, ואנסה את זה."
ואז הלך הפילון הביתה דרך כל אפריקה. הוא הלך לו מנדנד את החדק שלו. אם רצה לאכול פירות הוא קטף אותם ישר מהעץ, במקום לחכות שינשרו כמו שהיה רגיל לעשות. אם הוא רצה לאכול עשב הוא קטף והרים ערמה שלמה מן האדמה במקום לרדת על הברכיים כמו שהיה רגיל לעשות. אם עקצו אותו זבובים הוא קטף ענף והשתמש בו לגרש אותם. הוא עשה לו כובע בוץ חדש, צונן ומצנן ומצל ונוזל בכל פעם שהשמש הייתה חמה מדי. אם היה לו משעמם בדרך הארוכה דרך כל אפריקה הוא שר לו לכל אורך האף החדש שלו, וקולו נשמע חזק יותר מכמה תזמורות כלי נשיפה. הוא הלך מרחק רב במיוחד לחפש היפופוטם רחב (בכלל לא קרוב שלו) והכה אותו בחדק רק כדי לבדוק אם פתן-הסלעים-שני-הצבעים צדק במה שהוא אמר על החדק החדש. בשאר הזמן הוא הרים את כל קליפות האבטיחים שזרק בדרך אל הלימפופו, כי הוא היה פילון נקי ומסודר.
בערב אפל אחד הוא חזר אל כל בני משפחתו היקרים, הוא גלגל את החדק שלו למעלה ואמר: "מה שלומכם?" וכולם שמחו מאד לראות אותו ומיד אמרו לו ככה: "בוא הנה, אנחנו רוצים להכות אותך בגלל הסקרנות הרעבה שלך שאי אפשר להשביעה."
"הי" אמר הפילון "נדמה לי שאתם לא יודעים שום דבר על מכות. אבל אני יודע, ואני אראה לכם."
ואז הוא מתח את החדק המגולגל שלו והכה שניים מאחיו היקרים מן הראש ועד העקבים, אהובים טובים שלי
"הי. מטור-אף!" הם אמרו "איפה למדת את התעלול הזה ומה עשית לאף?"
"קיבלתי אף חדש מן התנין על גדות נהר לימפופו הירוק-עמוק-ענק-חלקלק" אמר הפילון "שאלתי אותו מה הוא אוכל לארוחת הצהריים והוא נתן לי אף חדש במתנה."
"הוא מכוער" אמר דודו השעיר, הבבון.
"נכון" אמר הפילון "אבל הוא מועיל."
והוא הרים את דודו השעיר, הבבון, באחת מרגליו השעירות והניח אותו בזהירות בתוך קן צרעות.
ואז, הפילון הרע הזה הכה את כל בני משפחתו היקרים במשך הרבה זמן, עד שהיו מחוממים מאד ומתפלאים מאד מאד. הוא תלש את נוצות הזנב של דודתו הגבוהה, היענה, והוא אחז את דודו הגבוה, הג'ירף,, באחת מרגליו האחוריות וגרר אותו דרך שדה קוצים. והוא צעק על דודתו הרחבה, ההיפופוטמה, והפריח לה בועות אל תוך האוזן כאשר נמנמה במים אחרי הארוחה. אבל הוא לא הרשה לאף אחד לפגוע לרעה בציפור הקולוקולו.
לבסוף נעשו הדברים כל כך סוערים, עד שכל בני משפחתו היקרים של הפילון הקטן התגנבו אחד אחד אל גדות נהר הלימפופו הירוק-עמוק-ענק-חלקלק שכולו נטוע עצי קדחת, לבקש מן התנין אפים חדשים, כאשר חזרו הם כבר לא היכו. ומאז היום ההוא, אהובים טובים שלי, יש לכל הפילים שתראו, וגם לכל הפילים שלא תראו חדק ארוך, בדיוק כמו החדק של הפילון הקטן שהייתה לו סקרנות רעבה שאי אפשר להשביעה.

 



(השיר על סקרנות רעבה ממש קרובה)

יש לי ששה עוזרים טובים,
הכל לימדו אותי,
שמם 'איפה' ו'מתי' ו'איך',
ו'למה', 'מה' ו'מי'.
אשלח אותם מעל לים,
לכל כיוון ורוח,
אך אחרי שהם גומרים
אני מרשה לנוח.

עוזרי נחים בדרך כלל
משמונה ועד שתיים.
אני נותן גם ארוחות
בוקר, צהריים.
על כך ישנן דעות שונות.
יש לי ילדה אחת
עם עשרה מיליון עוזרים
בלי רגע מנוחה.
מתרוצצים הם בשבילה
מרגע שהיא קמה.
מיליון 'איפה?' שני מיליון 'איך?'
שבעה מיליונים 'למה?'.

 


בחזרה לסיפורים על חיות ועל ציפורים »