הכלב שהביא לנו את עצמו במתנה
לאה נאורעיבוד מתוך הספר: חג שמח בכל בית
הלכנו עם אמא לקנות נרות חנוכה פתאום כלב לבן עם כתמים שחורים יצא מבין השיחים והלך אחרינו.
- הכלב הזה הוא שלכם? שאלה אילנה, החברה שלנו.
- לא. הוא לא שלנו, אמרתי בעצב.
- של מי הוא?
- אנחנו לא יודעים, אמר עידן.
- הוא בטח שייך למישהו, מישהו בטח אוהב אותו, אמרה אמא שלי.
- האו האו האו… אמר הכלב. אולי הוא אמר כן, ואולי הוא אמר לא. מי יכול להבין את השפה שלו?
נכנסנו הביתה, וחשבנו שעכשיו הכלב ילך לבית שלו, אבל הוא נכנס אחרינו ורבץ לו באמצע המטבח, עם הראש בין הרגליים. העיניים שלו היו עצובות והפרווה מלוכלכת בבוץ.
- הוא בטח רעב, אמרתי.
- חבל שאין לנו בבית מזון מיוחד לכלבים, אמרה אמא.
- מה יש היום לצהרים? שאל עידן.
- קציצות וצ'יפס, אמרה אמא.
- אולי הוא אוהב קציצות וצ'יפס? אמרתי.
- בסדר, ננסה, אמרה אמא, אבל מיד אחרי האוכל אתם הולכים ותולים מודעות בכל מקום ברחוב שהכלב הזה אצלנו.
- הכלב אהב מאד קציצות, אבל לא אהב צ'יפס.
- כתבנו מודעות:
נמצה כלב בצבע לבן ושחור מלוכלח
מי שהכלב הזה שלו - שיבו ויכח
לא שכחנו לכתוב את הכתובת שלנו, וגם את מספר הטלפון, בדיוק כמו שאמא אמרה, והלכנו לתלות את המודעות על כל העצים ברחוב, וגם ברחוב השני, ובמרכז השכונה, ועל יד המכולת ובית המרקחת. הכלב רדף אחרינו לכל המקומות האלה, ראה איך תלינו את המודעות. אולי הוא שמח, ואולי היה עצוב, איך אפשר לדעת מה חושבים כלבים? הוא כשכש בזנב והמשיך לרוץ אחרינו. כשחזרנו הביתה הכלב עדיין רץ אחרינו.
- למה הבאתם כלב? איפה מצאתם את הכלב הזה? כעס אבא.
- לא מצאנו אותו. הוא מצא אותנו, הסבירנו.
- איך קוראים לו?
- אנחנו לא יודעים, זה לא הכלב שלנו.
- אז מה הוא עושה כאן?
- אולי הוא מחכה שיבואו לקחת אותו, אמר עידן.
- כתבנו מודעות, אמרתי.
- טוב עשיתם, אמר אבא. ואני גם אפרסם מודעה בעיתון.
- הלוואי שלא יבואו לקחת את הכלב, אמר עידן.
- האו האו האו, אמר הכלב. ולא ידענו אם הוא רוצה שיקחו אותו, או אולי הוא דווקא רוצה להישאר אתנו.
- אני חושב שבינתים הוא צריך שֵׁם, אמר עידן.
- אבל הוא לא שלנו. בטח יש לו שם שילדים אחרים נתנו לו. אמרתי.
- אז איך נקרא לו, כלב? הוא יכול להעלב,
- לא נקרא לו בכלל! שילך לו! אמר אבא בכעס, אבל אני ראיתי איך הוא מלטף את הכלב בין האזנים. והכלב מנפנף לו בזנב.
- נקרא לו ארטיק, כי הוא כמו ארטיק וניל עם צפוי שוקולד. אמר עידן. וכך היה. כמו כל מה שעידן אומר.
- אל תתרגלו יותר מדי אל הכלב הזה, כי יהיה לכם קשה להפרד ממנו. אמר אבא.
- קוראים לו ארטיק! אמרתי.
- אז אל תתרגלו לארטיק הזה. אני בטוח שעוד מעט יבואו לקחת אותו, אמר אבא.
- אולי לא יקחו אותו? .
- הכלב נראה כמו כלב שמישהו אוהב אותו ומטפל בו, אמר אבא.
- אתה מדבר בדיוק כמו אמא! כעסתי.
- כמובן, אמר אבא וצחק לעצמו. וגם אמא צחקה.
- אולי ארטיק הביא את עצמו במתנה, כמו דמי חנוכה? שאלתי.
האו האו האו, אמר הכלב.
כל היום חיכינו שיבואו לקחת את ארטיק, בערב הדלקנו נר ראשון של חנוכה, וכל הקרובים והמכרים שלנו צלצלו לברך אותנו בחג שמח. כל צלצול טלפון הפחיד אותנו, כי חשבנו שאולי מישהו מטלפן בעניין הכלב.
למחרת בבוקר לא הלכנו ללמוד כי היה חופש חנוכה. אמא קנתה אוכל מיוחד לכלבים, ורצועה שאפשר ללכת עם הכלב לטייל. אבא הקריא לאמא ולנו את המודעה שהתפרסמה בעיתון עם הכתובת ומספר הטלפון שלנו. אנחנו חיכינו אבל אף אחד לא בא לקחת את הכלב. אחרי הצהרים הלכנו עם ארטיק לרופא כלבים שיבדוק ויחסן אותו נגד כלבת. הרופא אמר שהוא כלב צעיר ובריא, ונתן לנו כמה עצות איך לטפל בו. אמא אמרה שאם אף אחד לא רוצה את הכלב הזה, אז בינתים ארטיק נשאר אתנו.
ארטיק נפנף בזנב. לא ידעתי אם הוא שמח או אולי מאוכזב.
חשבתי לי:
מה כלב חושב?
מה כלב אוהב?
איך כלב אומר מתי הוא רעב?
אם הוא נובח
הוא עצוב או שמח?
כשנפנף בזנב
על מה הוא חשב?
ואולי הוא עשה את זה בכוונה
שהביא לנו את עצמו במתנה?
עכשיו ארטיק כבר חבר שלנו, בשמחה הוא נשאר איתנו. ואני בטוחה שארטיק נורא רצה משפחה, והוא הביא לנו את עצמו במתנה ממש בכוונה, כי אנחנו המשפחה הנכונה.
| בחזרה לסיפורים על חיות ועל ציפורים » |
