מתוך הספר: ללטף גב של צב
מאחורי הבית של נועה ברחוב האורנים צמח לו גן עדן אמיתי. גדלו שם עשבי בר פרועים שהתפשטו לכל עבר, ושיחים שיצרו מערות סודיות מפני שאף אחד לא טרח לגזום אותם. השכנים לא טיפלו בחצר האחורית כי הם היו עסוקים מדי ואולי גם חשבו שלא צריך לטפל במקומות שאורחים לא מגיעים אליהם.
אפשר היה למצוא שם חרדונים מכל המינים, חפרפרת בנתה שם שורה ישרה של קנים נהדרים. והעיקר – היו שם צבים. צבים מכל הגילים ומכל הגדלים.
נועה הרגישה שכל הצבים שייכים לה, אבל היא לא ידעה אם הצבים יודעים את זה, ואם הילדים האחרים מסכימים . היא חשבה על העניין והחליטה לקרוא לצבים בשמות, כי אם אתה ממציא למישהו את השם שלו זה סימן שיש קשר ביניכם. למשל כמו אבא ואמא שבוחרים לילדים שלהם את השמות, ואפילו כמו אדם הראשון שקרא בשמות לכל החיות.
נועה ירדה למרתף, היא חיפשה ומצאה צבע ומברשת שנשארו אחרי שעומר צבע בחדר שלו קיר כחול, ויצאה אל מאחורי הבית לסמן את הצבים שלה. על הצב הגדול והזקן מכולם היא כתבה באותוות עבות "צַבָּא", על הצב השני שהיה קצת יותר קטן היא כתבה "צַבְתָּא" והחליטה שזוג הצבים הזה הם הזקנים וראשי השבט של כל הצבים בחצר.
עומר יצא לטייל עם הכלב שלו "פחד" (שפוחד מחתולים) וראה את נועה צובעת צבים.
"מה את עושה? הוא שאל.
"אני נותנת לצבים שמות שנוכל להכיר אותם" הסבירה נועה, והיתה בטוחה שהיא אומרת את כל האמת. "תכיר, זה צבא וזאת צבתא, הם הזקנים וראשי צבט הצבים, סליחה, שבט השבים, אוף! הי מה אתה עושה? הצבע עוד רטוב.
עומר הפך בזהירות את צבא ואת צבתא והתחיל לצחוק.
"התבלבלת," הוא אמר. "צבא הוא נקבה וצבתא זכר."
"איך אתה יודע?"
"לפי השריון שלמטה. אצל הנקבה הוא ישר לגמרי, ואצל הזכר קצת עקום."
"אתה בטוח?"
"בטוח לגמרי."
"מה נעשה? הצבע כבר לא יורד," הצטערה נועה.
"לא נספר להם. זה יהיה הסוד שלנו. צבא וצבתא הפוכים."
הוא הרים מן האדמה צב צעיר שכל השריון שלו היה מכוסה בבוץ.
"לזה מקרא צַבּוֹץ,
נועה כתבה לצַבּוֹץ את שמו על הגב.
"ולזאת נקרא צַבֵּיצָה" הציעה נועה. אבל צביצה הייתה כל כך קטנה שאי אפשר היה לכתוב את כל השם על השריון שלה, אז הם כתבו רק צב, וקיוו שיזכרו את ההמשך עד שצביצה תגדל ויוכלו להמשיך את השם.
אחרי הצהרים נוספו למשפחה הצב צוּבָּא, שנקרא על שם בן הדוד הנחמד של נועה מקיבוץ צובא. וצב על תנאי, שהיה מקום על השריון שלו רק לחלק מן השם: "צב על" אבל הם החליטו לזכור את התנאי אד שצב-על-תנאי יגדל. למחרת הצטרף לחבורה צב שקראו לו צב צבאי בגלל שהיה גדול וחזק ואהב להתנגש עם כל צב שעמד בדרכו. לפעמים היה רודף אחרי צבתא ומתנגש בו שוב ושוב, ואם זה לא נקרא קרב שריון בשריון אז קשה לדעת מה כן.
מאז שנועה התחלה לצבוע צבים היו כל ילדי הבית באים לחצר האחורית לראות מה המצב בַּצַּבִּיָּה. בכל פעם שהופיע צב בלי שם היו מזעיקים את נועה שתצבע. במשך הזמן נוספו למשפחה הצב צְבִי שהיה צב זריז, והיה דוהר במהירות למרות השריון הכבד שלו. צַבּוֹן, שהיה קטן ונקי, אפילו אם עבר בבוץ. צַבִּימָה צַבַּבָּא וצַבִּימְבָּם, שהיו שלישיית צבים צעירים וצובבים שהצתובבו ביחד.
רותי מהקומה הראשונה אהבה במיוחד את הצב צבי, היא הכינה לו רתמה מתאימה, עשויה מחוטי צמר, היתה רותמת אותו למכונית צעצוע די גדולה, והצב צבי היה מסיע בדהרה קלה את צַבֵּיצָה וְצַבּון, ולפעמים גם את צַבִּימְבָּם, שהיו יושבים להם בתוך המכונית ונהנים, לדעתה של רותי.
אילן מהקומה השלישית שאהב לחקור כל דבר ערך רשימות: איזה עשב אוכל כל צב, עם מי הוא נלחם ועם מי הוא מתידד, מתי הוא מופיע בבוקר ודברים כאלה. הוא היה מספר לכל מי שרצה לשמוע שצַבָּה היא הצבה הכי עצלנית והכי זללנית שהוא מכיר. ושצב-על-תנאי, שקוראים לו בינתיים צב-על עד שיגדל הוא הצב הכי נעלם. לפעמים הוא איננו ימים שלמים, ובסוף מופיע כאילו כלום לא קרה.
לאט לאט התחילה השכונה להתמלא בצבים צבועים, עומר פגש את צַבִּימָה וצַבַּבָּא בקצה הרחוב כשהלך לבית הספר. הוא אמר להם שלום כמו למכרים טובים והמשיך בדרכו. כשחזר הביתה בצהרים הלך ישר לחצר האחורית לראות אם צַבִּימָה וצַבַּבָּא כבר צָבוּ, זאת אומרת שָׁבוּ, הם לא היו שם, אבל שני צבים חדשים באו להרשם. עומר קרא לנועה, ונועה הגיעה עם המברשת והצבע לרשום את הצבים החדשים. לאחד היא קראה צָבָצוּב, כי הוא נרא לה קצת עצוב. ולשני היא רצתה לקרוא צְבִיבוֹן, כי הוא היה קטן ומסתובב כזה, וחיפש לאן לברוח, אבל נועה לא יכלה לכתוב את השם שלו על הגב. השם צַבָּר היה כתוב שם באותיות דפוס בצבע ירוק. מיד נפתחה חקירה. נועה נשבעה שאין לה בכלל צבע ירוק, וגם הילדים האחרים בבית לא צבעו את הצב הזה. ובכלל השם צבר נראה להם פשוט מדי. צביבון זה הרבה יותר מתאים לו. והם היו ממציאים שמות עוד יותר מעניינים כמו צב קריאה או צב השעה.
מהר מאד התברר כי ילדי הבית הפינתי קינאו בצבים הכחולים של נועה, וצבעו להם את הצבים שלהם בצבע ירוק. חוץ מצבר היתה להם גם צברית השנה, ואפילו צִבּוּרֵנוּ- מְלֻכָּד, שנראה צב שמן מאד ונכבד מאד, כמעט כמו עסקן ציבורי.
החוקרים הזריזים גילו עוד כמה פרטים מדאיגים: בבית הקטן ממול גרו שתי ילדות קטנות, וגם הן החליטו לצבוע את הצבים שהגיעו לחצר שלהן. הן בחרו בצבע אדום אבל מצאו רק שני צבים, את מַצָּב ואת מַר צָב. אחרי שלושה ימי חיפושם מצאו צבה לא צבועה וקראו לה מצב רוח, כי כשמצאו אותה היא שיפרה להן את מצב הרוח.
עכשיו כבר אין צבים לא צבועים בשכונה שלנו. כל צב שמגיע אלינו, אפילו אם הוא סתם עובר וצב, או שהגיע רק לביקור קצב, הוא זוכה לשם ולקישוט כחול, ירוק או אדום, תלוי מי שראה אותו ראשון.
אם פעם תעברו בשכונה שלנו ותפגשו צב-עם-שם-על-הגב, לא חשוב אם בכחול (שלנו), בירוק (שלהם) או באדום (שלהן) תדעו שהגעתם למועדון צבתא, זה השם שהדביקו לשכונה שלנו בזמן האחרון, קשה לדעת למה. בינתם זהו המצב.
| בחזרה לסיפורים על חיות ועל ציפורים » |
