לאה נאור

 סִפּוּרֵי הַתּוֹרָה יָפִים
סִפַּרְתִּי אוֹתָם לִיְלָדַי
סִפַּרְתִּי אוֹתָם לִנְכָדַי
וְלֹא אָמַרְתִּי דַּי.

תמיד בחרתי את הסיפורים שאהבתי, סיפרתי אותם בלשון המדויקת והמופלאה שבה נכתבו, והוספתי גם כמה דברם חשובים שלא נכתבו.

וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִקְנֵהוּ פּוֹטִיפָר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִידוּהוּ שָׁמָה. וַיְהִי ה' אֶת-יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ, וַיְהִי בְּבֵית אֲדוֹנָיו הַמִּצְרִי: (בראשית, ל"ט, א-ב)

מדיינים סוחרים ריפאו את פצעיו
וגם האכילו אותו.
הם היו טובים אליו מֵאֶחָיו,
כי קיוו למחיר טוב תמורתו.
בן שבע עשרה, נער צעיר,
עייף, מבוייש, מבולבל. 
כבול בככר העיר,
עבד מוצג לקהל.
קונים נגעו בו, בדקו את שריריו,
עירום בככר העיר.
מיששו את עורו, בדקו את שיניו.
התמקחו עם שׁוֹבָיו על המחיר.

הוא לא עמד זמן רב כנראה,
בשוק העבדים בככר.
הוא היה יפה תואר ויפה מראה,
לשר פוטיפר הוא נמכר.
פוטיפר היה שר טבחים.
שר עשיר וחשוב.
הוא עמד על המקח? הוריד את המחיר?
היו עוד קונים? לא כתוב.
שר לא טיפש, השר פוטיפר
כמו הרבה שרים נכבדים
הוא קונה רק מן המובחר
ויודע לבחור עבדים. 

השר פוטיפר עשה עסק טוב
כאשר קנה אותו,
"וַיִקְנֵהוּ פּוֹטִיפָר סְרִיס פַּרְעֹה...
וַיְהִי אֲדוֹנַי אִתּוֹ"
יוסף שירת את פוטיפר
ואלוהים בירך את ביתו.

השר זכה ברכוש כפול.
גם עבד, גם ברכת האל.
יוסף היה משרת מעולה,
עם הזמן הפך למנהל.
אדוניו הניח את הכל בידיו
מלבד הלחם אשר הוא אוכל.

האוכל היה חשוב במצריים.
והוא המניע את סיפור האחים.
השר פוטיפר שקנה את יוסף,
היה שר הטבחים.
 

"וַיְהִי יוֹסֵף יְפה-תֹאַר וִיְפֵה מַרְאֶה, וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶה וַתִּשָּׂא אֵשָׁת-אֲדוֹנָיו אֶת עֵינֵיהָ אֶל יוֹסֵף" (בראשית ל"ט, ו'-ז') 
 

לשר פוטיפר הייתה אשה
שמה לא נזכר. חבל.
מי שלא מזכירים את שמו בתנ"ך
לא חשוב לתנ"ך בכלל.
ונשים, פחות חשובות כנראה,
היא רק אשת פוטיפר.
אך בשביל הסיפור היא הייתה חשובה.
הרבה יותר מהשר,

רגשנית נועזת ודאי שובבה.
לא שמעה בקול פוטיפר,
ויוסף, יפה תואר ויפה מראה,
גם צעיר, חרוץ ומוכשר.
"וַיִמְצָא יוֹסֵף חֵן" בעיני פוטיפר
ובעיני אשת פוטיפר.

 

"וַתֹּאמֶר: שִׁכְבָה עִמִּי, וַיְמָאֵן"  (בראשים ז'-ח'))

הוא היה משרת. הוא סירב פקודה,
היא ניסתה לפתות אותו.
אך יוסף  היה נער חכם. הוא ידע,
אסור לו, אסור לו לחטוא.
איזה מתח היה שם ודאי בבית
כאשר בא "לַעֲשׂוֹת אֶת מְלַאכְתוֹ"
היא דיברה על לבו בכל יום, בכל יום,
הוא סירב. "באשר את אשתו."

בא היום, ו"אין איש מאנשי הבית"
היא הייתה כל כך בודדה.
מרוב יאוש היא תפשה בבגדו.
(המילה בגד דומה לבגידה)
הוא נחלץ ונמלט על נפשו, לבדו.
הבגד נשאר בידה.
האשה נפגעה, היא כל כך נעלבה,
אולי לבה נשבר?
אולי בכלל היא התאהבה 
אשת פוטיפר?
הוא ברח. רק הבגד נשאר אצלה.
איזה עלבון נורא:
אחרי הכל הוא רק עבד שלה.
היא הייתה הגבירה.

ככל שיודעים יותר עליה
לבנו איתה משום מה.
היא בגדה. אל העבד נשאה את עיניה,
איזו חרפה איומה,
בגידה דינה מוות בארץ מצריים
אבל היא הייתה חכמה.
גם התנ"ך נהנה לספר
איך היא חילצה את עצמה:

היא אמרה:  בא אלי העבד הזה
צעקתי, הרימותי קולי,
העבד שמע, הוא נבהל וברח
בגדו נשאר אצלי.

היא גברת הבית, אשת השר.
בגדו נשאר אצלה.
יוסף לא ניסה להסביר שום דבר.
הוא לא אמר מלה.
אולי הוא קצת ריחם עליה,
אולי הוא הבין לסבלה?
מי בכלל יאמין לעבד עברי?
כולם האמינו לה.

בגדים הם נושא חוזר בסיפור.
בגדים וגם בגידה.
הייתה כתונת פסים מוכתמת בדם,
בגדו שנשאר בידה.
יש נושאים חוזרים וכדאי לשים לב
לבגדים, וגם  לבגידה..
 

"וַיִּקַּח אֲדוֹנֵי יוֹסֵף אוֹתוֹ וַיִּתְנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר, מָקוֹם אֲשֶׁר אֲסִירֵי הַמֶּלֶך אֲסוּרִים, וַיְהִי שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר"  (בראשית ,  ל"ט  כ')

יוסף היה נער יפה ואהוב 
לפעמים אהבות הן גדולות מדי.
הוא למד על בשרו: להיות כה אהוב
זה לא תמיד כדאי.
גם על אביו הוא היה אהוב
הרבה יותר מדי.

גם אנחנו למדנו שעור חשוב
עד היום מבינים אנו ש...
על יופי וקסם צריך לשלם
במטבע מאד קשה.
בגלל שהיה אהוב ויפה תואר.
הוא נפל. אין סיבה אחרת.
והאשה? שקרנית מקסימה, שבורת לב,
נשכחה. היא יותר לא נזכרת.

שוב בלי בגד הושלך לבור. שוב רע לו.
פה מתחיל סיפור אחר.
האם תמימותו  עכשיו אבדה לו,
האם הוא פתאום התבגר?
אולי הוא החליט אחרי מה שקרה לו,
לא יהיה תמים יותר.
מזמן כבר הפסיק לחלום חלומות.
מעכשיו הוא יהיה הפותר.

 

בחזרה ל סיפורים מן התורה »