טוב...
אחרי זמן קצר הפשפש שמע "סְוִישְׁ..."
על אחד העצים התנדנד עכביש.
הוא אמר: "יש לך מקום טוב ומתאים.
המוס הזה, יש לו חיוך די נעים.
אם אני אצטרף, אתה חושב שיסכים?"
הפשפש אמר: קפוץ. כמובן שיסכים
זהו טידויק הטוב. יש לו לב ענקי."
"אקפוץ, למה לא? בעונג רב."
הוא קפץ והתחיל לארוג את קוּרָיו.

בעוד הוא אורג נשמע קול שר,
ציפור צִין-אַ-צוּ זכר שם עבר.
חזר, עצר ואמר: "כן כן כן...
זה מקום טוב לִבְנוֹת, מצויין לקנן.
עד עכשיו גרתי רק על עצים, בין עלים.
זה נפלא! זה חדש! על קרני איילים.
יש מקום שם לשניים? יהיה לשלושה."
"בוא," צחק הפשפש. "בבקשה."

טידויק הטוב הפסיק לאכול.
מי מדבר שם? של מי זה הקול?
הוא היה מבולבל. הוא נבהל. קצת דאג,
הוא צעק: "מה הולך שם אצלי על הגג?"

"רק בונה קן, אדון. הרשה לי לתלוש
כמה שערות די קצרות מהראש.”
צִין-אַ-צוּ תלש כמעט שלוש מאות
"אל תדאג," הוא צחק "יצמחו לך עוד."
ושכב לו לישון בקן השערות.
"הציפור" מלמל טידויק "מקור לצרות.
אך אני לא אכעס. שיישן קצת עכשיו.
אני מוס מנומס, מתחשב באורחיו.,
,חוץ מזה עכשיו ערב וכבר מאוחר,
הם בטח ילכו לדרכם עד מחר."

אך השמש זרחה ושלחה קרן אור...
אוי, טידויק הביט ונרתע לאחור.
"זאת אשתי. התחתנתי" צפצף הציפור,
"ואולי גם כדאי שאגלה לך סוד:
הזמנתי אורח. אשתי- יש לה דוד.
אתה מארח אדיב מאד."

הדוד היה נָקַר.
רק בא וכבר חפר.

"גרש אותם," קרא כל העדר בקול.
"הם אורחים," בכה טידויק הטוב. "לא יכול."
"עם אורחים פרחחים," רגזו חבריו
לא רוצים אותך כאן. וזה המצב.
אתה לא משלנו. תסתלק! עכשיו!"
הם הלכו והפנו אליו גב וזנב.

בודד הלך טידויק, אין לו חברים.
הנקר כבר חפר בקרניים חורים.

"איזה חורים" שמח סְנֶר הסנאי
"להחביא אגוזים הם חורים נפלאים."

"הם שלך, בשמחה," אמר הנקר.
טוידויק מחזיק פה מלון לא יקר.
תביא אגוזים, ילדים, משפחה,
כל משפחת סנאי הצטרפה בשמחה.

מיד אחר כך הסתבך המצב,
התיישבו על קרניו חתול בר וגם צב.
מה המוס המסכן יעשה עכשיו?

מה אפשר לעשות
עם צרה שכזאת?

לצעוק "הסתלקו" זה לא מנומס.
"לכו כבר! נמאס!" אסור, כי זה גס."
מארחים מוכרחים לחייך לאורחים.
גם אורחים פורחים, גם אורחים פרחחים.
מארחים חייבים להיות חביבים,
חייבים גם למצוא עשבים טובים.

אך החורף הגיע. היה לא קל.
הרוח הקפיאה. העשב נבל.
היה קר. על החוף מצפון לאגם
לא נשאר עשב מוס-מוס. הכל נעלם
אל דְרוֹם האגם כל העדר שחה,
שם העשב צמח. שם השמש זרחה.

טידוויק ידע: אם העדר עזב
כל מי שנשאר פה ימות מרעב.

המוס המסכן נכנס אל המים.
"עצור!" צעקו כל יושבי הקרניים.
"אתה לא יכול לעולל את זה לנו,
לקחת מכאן את הבית שלנו."

"תתחשבו," ביקש טידויק הטוב בדמעה.
"יש!" קרא הפשפש
"נערוך הצבעה.
"מתנגד יגיד לא,
מי בעד? יגיד כן."
"כן!" צעק טידויק הטוב, המסכן.
"לא!!!" הוא שמע מקהלה אדירה.
הוא הפסיד. הוא היה אחד מול עשרה.

"ניצחנו אותך, יש לנו רוב."
מיואש הוא חזר את החוף הרטוב.
הוא היה רעב וחלש מאד.
מה עשו האורחים?
הם הזמינו עוד:

מענף שמעל הם הזמינו שועל,
דוב די גדול וקצת מבולבל.
מאה ששים ושתיים דבורים,
כמה פרעושים וכמה עכברים.

טידויק הטוב נאנח וכרע.
ואז... מה קרה? הוא נבהל נורא!

סביב ראשו התחילו שורקים כדורים.
ציידים עם רובים. הם יורים! הם יורים!

"את המוס!"
"את המוס!"
הוא שמע קול מסביר:
"תהרגו את המוס,
יש לו ראש כביר
עם קרניים טובות
לקשט את הקיר."

טידויק קפץ והתחיל לברוח,
עם אורחים על הראש זה היה קצת לא נוח.
בלי אורחים בקלות היה בורח,
אבל הוא לא שוכח שהוא המארח.

על צוקים ענקים, בשבילי הרים,
סביבו, כמו ברד, עפים כדורים,
מעל תהומות, בפחד, בכאב,
עם אורחים קשי לבב רץ המוס טוב הלב.

בגלל האורחים הוא היה בצרה.
בגלל האורחים לא נותרה לו ברירה.
הוא גנח, הוא צנח, העולם נעלם.
טידויק הטוב כבר אבוד? או אולי...

אבוד?
לא. לא טידויק. עוד לא. רק לא כך.
 
זה נכון, מצבו היה די מסובך,
אך פ ת א ו ם הוא נזכר בדבר ששכח.
דבר נהדר ויוצא מן הכלל
שקורה כל שנה לכל מוס ואייל:

יום אחד בשנה,
זה היום, זה עכשיו
כל אייל וכל מוס - נושרות לו קרניו.

הקרניים נשרו לו עם כל האורחים.
הוא צחק: "קחו אותם אם אתם צריכים.
הם יהיו שלכם. לי צומחות שוב קרניים.
עכשיו, קל ושמח ארד לי למים."

לדרום הוא שחה. שם השמש זרחה. 
והייתה שם שמחה וצמחה ארוחה
כי היה שפע מוס-מוס נפלא. בפריחה.

וקרניו הישנות?
צוחצחו מחדש.
האורחים?
הם עוד שם רק מילאו אותם קש.