פו הדב מבקר אצל ידיד טוב
מחבר/ת: א.א מילן, גרסת וולט דיסני עברית: לאה נאור
הוצאה: יבנה, 1968

 
זהו הספר הראשון שתרגמתי במסגרת הספרים  שעובדו לסרטים  באולפני וולט דיסני, ולמעשה הספר הראשון שתרגמתי בכלל.
ההכרות ביני לבין הוצאת יבנה התחילה כאשר הגשתי לבעל ההוצאה,  מר יהושע אורנשטיין  בחרדה את ספרי "מקהלה עליזה" בתקווה שידפיס אותו. הוא קיבל את הספר, הבטיח שידפיס אותו בקרוב, אבל רק לאחר שתיים עשרה שנה קיים בנו, אבשלום אורנשטיין את ההבטחה.
 כאשר פנה אלי מר יהושע אורנשטיין בהצעה לתרגם את הספר המלווה את אחד מסרט י "פו הדב"  של וולט דיסני – הייתי יותר ממופתעת. לא היה לי , עד אז, כל ניסיון בתרגום. ההחלטה להתנסות בתחום החדש והמאתגר הזה הייתה במידה רבה חוצפה מצדי, והיא נבעה בעיקר מאהבתי לפו הדב, ולמחבר המופלא א. א. מילן. ולעובדה שוולט דיסני לא שינה את הסיפור המקורי של מילן, והדמויות בספר עוצבו לפי ציוריו של  ארנסט שפארד, הצייר המקורי של פו הדב.  החלטתי לנסות, וזה היה לי תירוץ מצויין לשקוע, להתעמק  ולהתענג שוב ושוב על פרק מן הספר האהוב עלי: פו הדב. הצלחת הניסיון הראשון גרמה לי להתאהב באתגר הזה. ולהתנסות בתרגומים. בעיקר של יצירות אהובות עלי ומאתגרות במיוחד.
 
פתיחת ספר
פו הדב, שקוראים לו בקיצור פו, טייל לו יום אחד ביער ושר ברגש שיר שחיבר בעצמו. הוא חיבר את השיר בבוקר, כשעשה תרגילי התעמלות מועילים מול הראי הגדול שלו.
ההתחלה הייתה כזאת: "טרה לה לה לה" כשהוא מתמתח כלפי מעלה כמה שיכול, ואחר כך: "טרה לה לה לה, או הצילו! לה לה," כשהוא מתכופף ומנסה לנגוע ברצפה בברכיים ישרות. הוא חזר על השיר הזה כל הבוקר ועכשיו כבר ידע אותו בעל פה וזה נשמע מערך ככה:
טרה לה לה, טרה לי לה,
טרה לה לה, טרה לה לה,
רם טם דידל דום דום,
טידל טידל טידל טידל
טידל טידל טידל
רם רם טידל דם.
 
כך הוא הלך ושר את השיר היפה הזה בשמחה רבה, ובינתיים חשב מה עושים עכשיו כל האחרים ואיך מרגיש את עצמו מישהו שהוא אחר. פתאום ראה גבעת חול, ובתוך הגבעה פתח, וליד הפתח שלט גדול:
"ביטו של שפן."
פו נעצר ואמר לעצמו: איזה מזל, רם טם טידל דם, איזה מזל, בדיוק פה גר שפן, ושפן זה חבר, וחבר זה מישהו שאפשר לשיר לו את השיר היפה הזה. או, כמה נפלא, רם טם טידל דם.
 
ועוד קטע:
פו התכופף וקרא אל תוך הפתח:
"מי בבית?"
במקום תשובה נשמע רק רשרוש קל מבפנים, ושוב שקט.
"התכוונתי לשאול אם יש מישהו בבית," צעק פו בקול רם מאד.
"לא!" ענה קול מתוך הבית. ואותו קול המשיך באדיבות רבה: "אל תצעק, שמעתי אותך גם קודם".
"חבל" הצטער פו, "האם באמת אין אף אחד בבית?"
"אף אחד".
פו שקע במחשבות עמוקות. הוא חשב: משונה מאד. אם באמת אף אחד איננו בבית אז מי היה זה שאמר "אל תצעק שמעתי אותך גם קודם?" הוא חזר וקרא:
"שלום שפן, האם זה אתה?"
"לא" ענה שפן בקול מוזר.
"אבל נדמה לי שאני שומע את קולו של שפן".
"אני לא חושב כך" ענה שפן, "כל כך השתדלתי לשנות את קולי".
"הו" אמר פו.
הוא עמד לו וחשב, וחשב, ואז החליט לנסות שוב:
"סליחה, אולי אתה יודע במקרה איפה שפן?"
"הוא הלך לבקר את חברו הטוב, פו הדב"?
"אבל זה אני!!!" צעק פו.
"מי אתה?"
"פו הדב".
"אתה בטוח?" שאל שפן בהפתעה גדולה.
"בטח שבטוח".
"או, אם ככה הכנס בבקשה."
 
ועוד קטע:
פו תמיד אהב לאכול משהו בשעה 11 לפני הצהריים. הוא כל כך שמח כשראה ששפן עורך בשבילו את השולחן. כששפן שאל אותו: "דבש או קצפת על הלחם?" הוא היה נרגש ומבולבל מאד ואמר: "שניהם" ולמען הנימוס הוסיף בעדינות: "אבל אין צורך בלחם. תודה".
 
ועוד קטע:
"יש עוד?" שאל פו במהירות.
"לא. לא נשאר כלום" אמר שפן בעצב והראה לפו את הכלי הריק.
"חשבתי שלא נשאר" אמר פו וריחם על עצמו מאד מאד. "טוב, אז שלום. אני הולך".
הוא התחיל להידחק החוצה דרך הפתח, משך בכפותיו הקדמיות, דחף ברגליו האחוריות ונדחק בכל כוחו. אפו כבר היה בחוץ, וגם אזניו, כפותיו הקדמיות גם הן היו כבר בחוץ ואז...
"הצילו! הצילו!" אמר פו, "אולי אחזור?"
"אוי ואבוי!" צעק פו, "אולי יותר טוב להתקדם"?
"אני לא יכול!!!" צווח פו, "הצילו! הצילו! הצילו!" ובלחש הוסיף: "וגם אוי ואבוי".
שפן רצה גם הוא לצאת מן הבית. וכשראה כי הדלת הקדמית שלו מלאה בפו הדב יצא דרך הפתח האחורי, הלך מסביב עד שהגיע אל ראשו של פו.
"שלום, האם אתה תקוע?" שאל בנימוס.
"לא, אני רק נח לי קצת וחושב מחשבות נעימות ושר ל שיר יפה שחיברתי בעצמי" אמר פו.
"תן לי למשוך אותך" הציע שפן.
שפן אתז בכפתו של פו ומשך ומשך ומשך.
"אוי, אוי, כואב" צעק פו.
"אתה באמת תקוע, צר לי מאד" אמר שפן.
"גם לי צר. מאד מאד צר" רגז פו.
 
ועוד קטע:
כריסטופר רובין גר בקצה היער. הוא בא מיד עם שפן וראה את חצי פו מציץ מתוך הגבעה. "אוי, דובון טפשון שלי" אמר כריסטופר רובין בקול רך, כי הוא אהב מאד את פו שלו.
"אני רק חששתי ששפן לא יוכל לעולם להשתמש בדלת הקדמית שלו והצטערתי מאד," הצטער פו.
"גם אני," הצטער גם שפן
"אם לא נוכל למשוך אותך החוצה, פו, אז פשוט נדחף אותך פנימה."
שפן סלסל את שפמו הקטן וחשב לו הרבה מחשבות, ולבסוף אמר באדיבות רבה שאם ידחפו את פו פנימה אז הוא יישאר בפנים. וכמובן ששפן ישמח תמיד לקבל את ידידו הטוב אבל הבית מתאים יותר לשפנים מאשר לדובים."
"אתה מתכוון שלעולם לא אוכל לצאת?" התייפח פו.
"אני חושב שאם כבר התחלת לצאת עד כאן – כדאי לך להמשיך" החליט שפן. וגם כריסטופר רובין חשב כך:
"נשארה רק דרך אחת. אנחנו נחכה עד שפו יהיה שוב רזה."
"כמה זמן צריכים לחכות עד שמרזים?" שאל פו בדאגה.
"אני חושב ששבוע אחד יספיק," הבטיח לו כריסטופר רובין.
"אני לא יכול להישאר תקוע פה שבוע שלם! יבב פו.
"בטח שאתה יכול להישאר, דובון טפשון, לצאת, זה מה שאתה לא יכול!"
"רק חבל, פו ידידי, שהחצי האחורי שלך תופס לי המון מקום בבית. נכון שלא אכפת לך אם אשתמש ברגליך האחוריות כמתלה למגבות?"
"שבוע שלם" נאנח פו "ומה בקשר לארוחות?"
"שום ארוחות, פו, עליך לרזות." אמר כריסטופר רובין בתוקף.
 
וסוף הספר:
וכך קרא כריסטופר רובין שבוע שלם סיפורים מעודדים לקצהו הצפוני של פו, ושפן תלה מגבות על קצהו הדרומי, ובאמצע הרגיש פו את עצמו רזה ומסכן מאד.
וכשנגמר השבוע אמר כריסטופר רובין: "עכשיו!"
הוא אחז בכפותיו הקדמיות של פו, ושפן אחז בכריסטופר רובין, וכל השכנים והחברים, הקרובים והרחוקים שבאו לעזור אחזו זה בזה בשורה ארוכה.
פו המסכן אמר ככה: "אוי!"
ואחר כך אמר עוד: "אוי אוי אוי!!!"
ופתאום הוא אמר: "פק" בדיוק כמו פקק שיצא מבקבוק.
וכריסטופר רובין וכל החברים והשכנים, הקרובים והרחוקים שבאו לעזור נפלו בבת אחת זה על זה בערמה גדולה, ומעליהם הופיע פו הדב, חפשי לגמרי.
פו הדב הודה לכל ידידיו והמשיך בטיול שלו ביער בשמחה רבה, ושר את השיר שחיבר בעצמו.
כריסטופר רובין הקשיב לשיר היפה, חייך לעצמו ואמר:
"אוי דובון טפשון".
כי כריסטופר רובין אהב מאד מאד את פו שלו.