תולעת מִסְפָּרִים
מחבר/ת: רוג´ר הרגריבס עברית: לאה נאורהוצאה: מסדה פרס, 1978
תולעת מִסְפָּרִים COUNT WORM
בזמנו תרגמתי להוצאת מסדה פרס, שכבר מזמן אינה קיימת, שני ספרים קטנים של רוג'ר הרגריבס, "סבא זמן" ההופך את עצמו לשעון, ו "תולעת מספרים" ההופכת את עצמה למספר ומלמדת ילדים קטנים לספור.
מאחר והספר אזל מזמן, ההוצאה אינה קיימת ואין שום סיכוי להוציאו מחדש לאור, הסיפור מובא בשלמותו.
(סרט צבעוני או סתם שרוכי נעליים יכולים להתחפש אחת ושתיים לתולעת מספרים.)
היה הייתה תולעת,
תולעת מִסְפָּרִים
בוקר אחד כשטיילה לה,
או בעצם כשזחלה לה
היא פגשה ילד קטן. הילד בכה.
"מה קרה?" שאלה תולעת מספרים בנימוס. "למה אתה בוכה?"
"כי אני לא יודע לספור, סיפר לה הילד.
"אל תבכה." אמרה תולעת מספרים. "אתה רוצה שאני אלמד אותך איך סופרים?
"כן, אני רוצה," אמר הילד והפסיק לבכות.
"עכשיו אני אשאל אותך שאלה" המשיכה תולעת מספרים. "כמה אפים יש לך בפנים?
הילד ניסה לראות את האף שלו.
"אחד. יש לי אף אחד בפנים." הוא אמר.
"נכון," אמרה תולעת מספרים, "ואתה יודע איך נראה מספר 1?"
"לא," אמר הילד.
"תראה, זה נראה כמוני." הזדקפה תולעת מספרים והרכינה את ראשה. "ועכשיו אני אשאל אותך עוד שאלה, כמה רגליים יש לך?"
הילד הביט למטה על הרגליים שלו.
זה היה הרבה יותר קל מהניסיון לראות את האף.
"יש לי שתי רגליים," הוא ענה.
"נכון" אמרה תולעת מספרים. "באמת יש לך שתי רגליים"?
זה היה הרבה יותר קל מהניסיון לראות את האף.
"יש לי שתי רגליים," הוא ענה.
"נכון" אמרה תולעת מספרים. "באמת יש לך שתי רגליים"?
והיא התקפלה והפכה את עצמה למספר 2.
"ככה נראה מספר שתיים?" שאל הילד.
"בדיוק," חייכה תולעת מספרים. "ומה בא אחרי שתיים?"
"לא יודע," אמר הילד.
"שלוש. שלוש בא אחרי שתיים, ושתיים בא אחרי אחת"?
"ככה נראה מספר שתיים?" שאל הילד.
"בדיוק," חייכה תולעת מספרים. "ומה בא אחרי שתיים?"
"לא יודע," אמר הילד.
"שלוש. שלוש בא אחרי שתיים, ושתיים בא אחרי אחת"?
"אה," אמר הילד.
"תראה," אמרה תולעת מספרים, "בשדה יש שלושה עצים."
והיא הפכה את עצמה למספר 3.
"אחת שתיים שלוש," ספר הילד.
"נכון," אמרה תולעת מספרים.
"אחר כך בא מספר ארבע," היא המשיכה.
"תראה, ארבע ציפןרים יושבות על ענף, ספור אותן,"
"אחת שתיים שלוש ארבע," ספר הילד.
"יופי," חייכה תולעת מספרים שכבר הספיקה להיות מספר 4.
הם הגיעו לשער.
"כמה קורות יש בשער הזה?" שאלה תולעת מספרים.
הילד טיפס על השער: "אחת שתיים שלוש ארבע חמש."
"ככה נראה מספר 5," אמרה תולעת מספרים.
הם עברו את השער ובאו לשדה.
"כמה עננים יש בשמים?" שאלה תולעת מספרים.
"אחד שניים שלושה ארבעה חמישה... מה בא עכשיו?"
"6" התקפלה תולעת מספרים.
בקצה השדה היה בית.
"כמה דלתות?" שאלה תולעת מספרים.
"אחת" ענה הילד.
"וכמה ארובות?"
"שתיים" אמר הילד.
"נכון," אמרה תולעת מספרים.
"כמה חלונות יש לבית?" שאל הילד.
"1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, " אמרה תולעת מספרים.
"ואחרי שבע בא שמונה, כמו הפרחים האלה."
"אחת שתיים שלוש ארבע חמש שש שבע שמונה," אמר הילד.
"זה נכון," נאנחה תולעת מספרים. כי להיות 8 היה לה קצת קשה.
בעצם, להיות 8 היה לה קשה מאד.
"אני חושבת שיש 9 תפוחים על העץ הזה," אמרה תולעת מספרים.
"כבר אין," אמר הילד.
הוא קטף תפוח ואכל אותו.
"עכשיו יש רק שמונה תפוחים" הוא אמר בפה מלא.
תולעת מספרים חייכה כשהפכה את עצמה למספר 9.
"ואתה למדת לספור," היא אמרה.
"אחת שתיים שלוש ארבע חמש שש שבע שמונה תשע," אמר הילד.
"ומה בא אחרי תשע?"
"עשר," אמרה תולעת מספרים.
"את יכולה להיות מספר עשר בשבילי?" שאל הילד.
"אני צריכה חברה שתעזור לי," והיא שרקה שריקה ארוכה וחזקה כמו תולעת.
עוד תולעת יצאה מתוך האדמה.
"שלום תולעת ספרים," אמרה תולעת מספרים.
כי זה היה שמה של התולעת השנייה.
"בואי ותעזרי לי להראות לילד איך נראה מספר עשר"
"בשמחה," אמרה תולעת ספרים.
ביחד הן התקפלו למספר 10.
"תודה רבה לך, תולעת ספרים," אמר הילד."
"שמחתי לעזור," אמרה תולעת ספרים ונעלמה באדמה.
ואז הילד אמר תודה רבה גם לתולעת מספרים.
ואחר כך הוא הלך הביתה ובדרך הוא אמר לעצמו:
אני סופר ציפורים:
אַחַת שְׁתַּיִּם שָׁלֹשׁ אַרְבַּע חָמֵשׁ שֵׁש שֶׁבַע שְׁמוֹנֶה תֵּשַׁע עֶשֶׂר.
ועכשיו אני סופר תפוחים:
"תראה," אמרה תולעת מספרים, "בשדה יש שלושה עצים."
והיא הפכה את עצמה למספר 3.
"אחת שתיים שלוש," ספר הילד.
"נכון," אמרה תולעת מספרים.
"אחר כך בא מספר ארבע," היא המשיכה.
"תראה, ארבע ציפןרים יושבות על ענף, ספור אותן,"
"אחת שתיים שלוש ארבע," ספר הילד.
"יופי," חייכה תולעת מספרים שכבר הספיקה להיות מספר 4.
הם הגיעו לשער.
"כמה קורות יש בשער הזה?" שאלה תולעת מספרים.
הילד טיפס על השער: "אחת שתיים שלוש ארבע חמש."
"ככה נראה מספר 5," אמרה תולעת מספרים.
הם עברו את השער ובאו לשדה.
"כמה עננים יש בשמים?" שאלה תולעת מספרים.
"אחד שניים שלושה ארבעה חמישה... מה בא עכשיו?"
"6" התקפלה תולעת מספרים.
בקצה השדה היה בית.
"כמה דלתות?" שאלה תולעת מספרים.
"אחת" ענה הילד.
"וכמה ארובות?"
"שתיים" אמר הילד.
"נכון," אמרה תולעת מספרים.
"כמה חלונות יש לבית?" שאל הילד.
"1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, " אמרה תולעת מספרים.
"ואחרי שבע בא שמונה, כמו הפרחים האלה."
"אחת שתיים שלוש ארבע חמש שש שבע שמונה," אמר הילד.
"זה נכון," נאנחה תולעת מספרים. כי להיות 8 היה לה קצת קשה.
בעצם, להיות 8 היה לה קשה מאד.
"אני חושבת שיש 9 תפוחים על העץ הזה," אמרה תולעת מספרים.
"כבר אין," אמר הילד.
הוא קטף תפוח ואכל אותו.
"עכשיו יש רק שמונה תפוחים" הוא אמר בפה מלא.
תולעת מספרים חייכה כשהפכה את עצמה למספר 9.
"ואתה למדת לספור," היא אמרה.
"אחת שתיים שלוש ארבע חמש שש שבע שמונה תשע," אמר הילד.
"ומה בא אחרי תשע?"
"עשר," אמרה תולעת מספרים.
"את יכולה להיות מספר עשר בשבילי?" שאל הילד.
"אני צריכה חברה שתעזור לי," והיא שרקה שריקה ארוכה וחזקה כמו תולעת.
עוד תולעת יצאה מתוך האדמה.
"שלום תולעת ספרים," אמרה תולעת מספרים.
כי זה היה שמה של התולעת השנייה.
"בואי ותעזרי לי להראות לילד איך נראה מספר עשר"
"בשמחה," אמרה תולעת ספרים.
ביחד הן התקפלו למספר 10.
"תודה רבה לך, תולעת ספרים," אמר הילד."
"שמחתי לעזור," אמרה תולעת ספרים ונעלמה באדמה.
ואז הילד אמר תודה רבה גם לתולעת מספרים.
ואחר כך הוא הלך הביתה ובדרך הוא אמר לעצמו:
אני סופר ציפורים:
אַחַת שְׁתַּיִּם שָׁלֹשׁ אַרְבַּע חָמֵשׁ שֵׁש שֶׁבַע שְׁמוֹנֶה תֵּשַׁע עֶשֶׂר.
ועכשיו אני סופר תפוחים:
אֶחָד שְׁנַיִם שְׁלוֹשָׁה אַרְבָּעָה חֲמִישָׁה שִׁשָה שִׁבְעָה שְׁמוֹנָה תִּשְׁעָה עֲשָׂרָה.
תולעת מספרים חייכה לה,
וזחלה לה הלאה.
תולעת מספרים חייכה לה,
וזחלה לה הלאה.
