מיכל זו אני. כולם קוראים לי מיכל הג'ינג'ית. בעצם הם צודקים, יש לי המון. היה לנו טיול נהדר, והשלולית הגדולה שנתקלנו בה בדרך הייתה בדיוק בשבילי. כי בשלולית אפשר להתלכלך, ואז כמעט ולא רואים את הג'ינג'ים. חוץ מהג'ינג'ים יש לי גם כלב. כמעט גזעי, (קול נביחה), קוראים לו זוזי. ויש לי גם סוד גדול שאותו אני לא אספר לעולם, אם אני רק אצליח להתאפק. בעצם כל הסיפור שאני רוצה לספר לכם קרה בגלל רותי. זה היה ככה: כשחזרנו מהטיול עברנו ליד חורשת האיקליפטוסים הגדולה שמאחורי הקיבוץ. ליד החורשה עומד עץ תות. סתם תות. אז רותי אמרה: מיכלי, את בכלל לא מבינה! אני לא יכולה לעבור סתם ככה ליד עץ מלא תותים. אז כמו שאמרתי לכם, הכל קרה בגלל רותי. אז הלכנו לקטוף לנו תותים. נטע, ורותי, ואני, וכל הבנות גם כן, וגם אמיר ועוזי הקטנים שהולכים אחרינו לכל מקום. קטפנו, קטפנו, עד שעייפנו, ועד שהיה מאוחר. קצת אכלנו, קצת קילקלנו, קצת גם נשאר למחר.

 

בעצם התותים היו חמוצים, ולכולנו כאבה קצת הבטן. אז הלכנו לנוח קצת בחורשה, ובינתיים רציתי להראות לבנות את הסוד שלי. אולי עוד לא סיפרתי לכם שלנטע ולי יש סוד נחמד שעוד לא גילינו לאף אחד. והסוד הזה נמצא בחורשה. אבל לא הצלחנו להתחמק מאמיר ועוזי ומהרכבת שלהם שנסעה אחרינו כל הזמן. לא, מה פתאום? לא רכבת אמיתית. רק גיגית של כביסה. אמיר יושב בפנים וצועק 'טווווו', ועוזי דוחף אותו וצועק שהוא לא ידחוף יותר כי הוא רעב. עוזי אוהב לאכול ואמיר אוהב לשאול שאלות. לא אכפת לי. לפעמים אפילו אני עונה לו. אבל לא עכשיו כשאנחנו כל כך רוצות להיות לבדנו, וכבר מתחיל להחשיך, והירח עולה, ועוד מעט נצטרך ללכת הביתה. בדיוק עכשיו אמיר מתחיל: "מיכל,"

"מה?"

"נכון שלערב קוראים ערב מפני שהיום והלילה מעורבבים?"

"כן. בעצם לא. אני יודעת?"

"מיכל,"

"מה?"

"מי אכל את הירח?"

אם לא הייתי כועסת זה בטח היה מצחיק אותי. אמיר בטוח שמישהו אכל את הירח.

 

 

 

 

אמיר הוא תמים כזה. אז אמרתי לו שעוזי אכל את הירח בגלל זה שהיה רעב. תמיד הוא רעב. בגלל זה הוא שמן. אמיר ועוזי נעלבו והלכו להם, ועכשיו אני כבר באמת לא יכולה להתאפק ואני אספר לכם את הסוד של נטע ושלי, בתנאי שלא תגלו אותו לאף אחד. החורשה הזאת היא חורשת הקסמים שלנו. אנחנו בונות לנו פה ארץ של ילדים. כבר סימנו את השבילים, תלינו שלטים על העצים, תלינו גם קישוטים ותמונות יפות של עוגות וממתקים, והעיקר – העיקר: יש לנו פה גינה נהדרת. בגינה זרענו – לעולם לא תנחשו מה – זרעים של מסטיק. בקיץ הבא נרוץ לגינה בכל יום, ועל כל גבעול, ועל כל ענף, יבשיל לנו מסטיק אדום.

 

 

 

לבנים יש רעיון: שאנחנו נשתף אותם בארץ הילדים שלנו, והם יתנהגו בסדר, וגם יעזרו לנו לבנות. יש להם בכיסים כל מיני דברים שיכולים להועיל. לזאביק למשל יש המון סוכריות עטופות בניירות צבעוניים. הוא הבטיח לתלות אותן על העצים, כך שייראה כאילו הסוכריות צמחו שם. בעצם זה רעיון מצוין. איך לא חשבתי עליו בעצמי? גם לי יש עוד כמה מסטיקים שלא הספקתי לחתוך לזרעים. לעוזי יש כיס מלא סוכריות דביקות. קצת מלוכלכות, אבל לא חשוב. עכשיו חושך, ולא רואים את הלכלוך. וזה שהן דביקות – מצוין. מדביקים אותן לענפים. רק לאמיר אין כלום. הוא הופך את הכיסים וכל מה שהוא מוצא זה חצי צבע אדום. מה כבר אפשר לעשות בחצי צבע אדום? אבל אמיר לא מתייאש. לפי דעתו צבע אדום זה הדבר הכי נפלא בעולם. הוא יקשט את ארץ הילדים בציורים אדומים.

 

בינתיים יש לבנים רעיון חדש: הם רוצים לעשות כאן פינת חי. זאביק יביא חתול, כלב יש לנו כבר, זוזי, כלב כמעט גזעי עם כתם לבן בזנב. דוביק ראה קן עם גוזלים, הוא ינסה להביא גוזל. אני יודעת איפה יש יונה. כולנו נהיה שותפים ויהיו לנו המון דברים יפים.

יש לנו גם רכבת. הרכבת של עוזי ואמיר. כן, בדיוק, הגיגית הזאת. אתם זוכרים אותה? בעצם זאת לא רכבת טפשית כל כך כמו שחשבתי קודם. אמיר צייר עליה חלונות אדומים וארובה אדומה בצבע האדום שלו, ועכשיו הוא ועוזי עומדים וצועקים: "רכבת לארץ הילדים! יוצאת כל שנייה! דבר כזה עוד לא היה!"

הם מסיעים את כל מי שרוצה. גם אותי. שילמתי סוכריה מלוכלכת ודביקה ואני נוסעת. אני יושבת לי בגיגית ואמיר ועוזי דוחפים אותי. עוזי כרגיל נזכר שהוא רעב, ותיכף אוכל את דמי הנסיעה שלי. ואמיר, כרגיל, נזכר שיש לו עוד שאלה נורא חשובה שהוא עוד לא שאל אותי: "מה עושות עכשיו הרכבות?" באמת מה?

 

כבר גמרנו לתלות את כל מה שהיה לנו בכיסים. עוזי התחיל תיכף לאכול את הסוכריות. שמעתי אותו מספר לאמיר בסוד שהסוכריות בעצם לא צומחות על העצים, רק מודבקות. הוא יודע, הוא בעצמו הדביק אותן. אמיר אמר שמה זה חשוב, העיקר שזה טעים. הוויכוח נגמר. מה נעשה עכשיו? אני מציעה משחק מיוחד כזה, לא עצוב ולא שמח. סתם משחק שמשחקים כשאין מה לעשות.

כולם רוצים לנסות. אנחנו עוצמים את העיניים ומתחילים לראות שלוליות וים וארצות רחוקות ודברים כאלה. כבר כמעט הצלחתי לראות ברז, ופתאום אני שומעת את קולה של רותי ממש על ידי. רותי, איך היא לא מתביישת! בגללה הרי הכל התחיל. זאת היא שרצתה לקטוף תותים. ועכשיו היא יושבת לה כאן, בארץ הילדים הנפלאה שלנו ורוצה את אבא.