נולדתי בהרצליה כאשר עוד הייתה מושבה קטנה שהתפרנסה בעיקר מחקלאות. הייתי הבת השלישית מבין ארבעה ילדים: שניים בוגרים ממני, יוסף ותמר, ואחד צעיר ממני, יעקב.
אמי, אסתר, באה ממשפחה חקלאית ברוסיה, ובחצר שעל יד הצריף שבו גרנו היה משק עזר: רפת ובה פרה אחת, לול עם כמה עשרות תרנגולות, ותמיד הסתובבה בחצר דוגרת ואחריה אפרוחים צהבהבים וצפצפניים. הייתה לנו גם גינת ירקות וכמה עצי פרי, שעזרו מאד לפרנסת המשפחה. אבי היה בצעירותו פועל חקלאי בפרדסים של הרצליה, ותקופה מסוימת היה חבר ב"קבוצת הזיפזיף", חבורת פועלים שהובילו חול ושברי צדפים ואבנים (זיפזיף) על דבשות גמלים מחוף הים אל הבתים שהלכו ונבנו במושבה.
כשהייתי בת שלוש נפצע אבי כאשר הטנדר שהוביל את פועלי הזיפזיף לעבודתם עלה על מוקש שהניחו פורעים ערבים ליד כפר שמריהו. מאוחר יותר נגנבו שני הגמלים שלו והתקופה הנפלאה של רכיבה על דבשת הגמל של אבא לאורך הוואדי שהתפתל סמוך לצריף שבו גרנו, חלפה לה.
למדתי בבית הספר העממי בהרצליה (כיום בית הספר וייצמן). היינו 42 תלמידים בכתה, ואותו  מספר תלמידים בכתה המקבילה. עדיין זכורים לי רגעים מביכים כאשר המורה יוסף היה מעמיד אותי פעמים רבות לפני הכיתה, ומבקש שאקרא בקול את החיבור האחרון שכתבתי. הייתי ביישנית ולא אהבתי את זה, אבל אהבתי את המורה יוסף יעקובסון.
הוא היה המורה לזמרה, מייסד ומנצח המקהלה של בית הספר (שאליה לא התקבלתי) מחנך הכתה שלי, ואבא של חברי לספסל אלקנה יעקובסון, ששמר במקומי את כל יצירות הילדוּת שלי.
המורה יוסף לא הסתפק בהעמדתי לפני הכיתה שלי. הוא שלח אותי לקרוא את יצירות הבוסר האלה גם לפני כיתות אחרות, ופעם אחת אמר לי: "לאה, כאשר את מרגישה צורך לכתוב, אני מרשה לך לצאת מן השיעור, בתנאי שתראי לי מה כתבת".
שמחתי על ההזדמנות והפסקתי להכין שיעורים. משום מה הצורך הדחוף לכתוב הגיע אלי דווקא בזמן שקראו בכיתה את שיעורי הבית. אבל קיימתי את החוזה בינינו והראיתי לו כל מה שכתבתי. באחת מפגישות המחזור שלנו, שנים רבות לאחר מותו של המורה יוסף, הביא לי בנו אלקנה את יצירותי המצהיבות משנים.

כיתה ג' שנייה בבית הספר העממי הרצליה. (לימים בית הספר וייצמן). למעלה מימין המורה שרה. אני הילדה בחולצת המלחים והצמות בספסל השלישי מימין. הילד שלצדי הוא אלקנה יעקובסון, בנו של המורה יוסף.