על עצמי / במלחמת העצמאות, בעיינות ובנחל עוז

בתקופת מלחמת העצמאות הייתי בת 13. אחי הבכור, יוסף, לחם ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים ואחותי תמר הייתה בפלמ"ח וליוותה שיירות לירושלים. אנחנו, הילדים היינו מאוכזבים. נולדנו מאוחר מדי ונעלבנו שלא משתפים אותנו במלחמה. חששנו שלא יישארו לנו מלחמות שבהן נוכל להגן על המולדת, ישבנו על הרצפה בבית הספר הישן שלנו (כיום בניין העירייה), או אולי זה היה על רצפת הבטון בצריף הירוק,  ששימש עבורנו בית שני, הוא סניף הנוער העובד של הרצליה, והתקנו רשתות הסוואה למטוסים, שהיו אמורים לנחות בשדה התעופה הקטן שהוכשר במהירות ליד מושבתנו. היינו משחילים פסי יוטה צבועים בחום וירוק לתוך רשתות דייגים. לפי מספר רשתות ההסוואה שהכנו – חשבנו שיש לנו חיל אוויר.
בבית ספרנו החדש, שזה עתה נגמר בניינו ליד מגדל המים המפורסם של הרצליה, שיכנו את ילדי נגבה והמטפלות שלהם שפונו מן הקיבוץ המותקף, כמה פרות שהובאו איכשהו מנגבה שוכנו ברפת של משפחת שניידר השכנה.
עדיין זכור לי היום בו נפל הרובע היהודי בירושלים. התפרסמו שמות השבויים שנלקחו לירדן, ושמו של אחי לא היה ביניהם. חיפשנו את שמו גם ברשימת ההרוגים וגם שם לא מצאנו אותו. הוא נחשב כנעדר.  כשבועיים לאחר נפילת הרובע היהודי שוחררו הבנות שנפלו בשבי. חברתה הטובה ביותר של אחותי, שושקה, נשבתה שבועיים קודם בגוש עציון. והיא הביאה לנו את הבשורה שיוסף חי והיא פגשה אותו במחנה שבויים במפרק שבעבר הירדן. הסיבה ששמו לא פורסם עם שמות שאר השבויים נודעה לנו במאוחר: הוא היה פצוע, ושמות הפצועים פורסמו באיחור.

לעולם לא אשכח את השמחה כאשר נוכחנו לדעת שאחי חי והגיע, באמצעות הצלב האדום, מכתב ממנו. אך המכתב היה באנגלית, תוכנו מוזר ולא מובן. אני, בת השלוש עשרה, למרות שכבר למדתי קצת אנגלית בבית הספר, לא הבנתי את המכתב.
"כנראה יש כאן בלבול. זה לא מכתב מיוסף, זה מכתב מאדם זר. איזה שהוא אברהם שכותב לאשתו, אצל משפחת מישקובסקי," אמרתי באכזבה.
"אבל זאת הכתובת שלנו," אמרו לי הורי.
בייאושי לקחתי את המכתב המוזר אל המורה שלי, המורה יוסף, והוא תרגם לי, ועדיין אני זוכרת כל מלה:

לאשתי האהובה שרה שלום,
מה שלומך ומה שלום בתנו האהובה מולדת?
האם היא מתפתחת כראוי? האם צמחו לה שיניים? האם היא כבר עומדת על הרגליים?
אנא כתבי לי כל פרט על שלומך ועל שלומה והתפתחותה של בתנו הקטנה.
בעלך האוהב,
אברהם

בבת אחת הבנתי את חכמתו של אחי.
המורה יוסף, דמעות בעיניו אמר לי: "את צריכה להבין, ודאי סיפרו לשבויים כי מדינת ישראל הושמדה וכבר אינה קיימת, אחיך הצליח לעקוף את הצנזורה ולברר מה המצב. אל תדאגי, אנחנו מיד נכתוב לו תשובה:
המורה יוסף ניסח את מכתב התשובה באנגלית וגם הסביר לי מה כתב:

לבעלי היקר אברהם
שלום,
בתנו האהובה מולדת לא רק הצמיחה שיניים,היא כבר עומדת על הרגליים  למדה לבעוט ברגליה הקטנות בכל מי שמנסה לפגוע בה, והיא מתפתחת מעל ומעבר למצופה.
באהבה רבה,
אשתך האוהבת שרה ובתך הקטנה, מולדת.

השמחה בביתנו הייתה גדולה. מיד הכנו חבילה למשלוח לשבי. מצרכים רבים לא היו, אבל אל תוך החבילה הכנסתי ספר שיצא לאור לא מזמן - "הטור השביעי" מאת נתן אלתרמן. קשר המכתבים בין הרצליה ובין השבי הירדני נמשך בעזרתם האדיבה של "הצלב האדום" והמורה הטוב שלי, המורה יוסף יעקובסון שתרגם לנו את המכתבים ועזר בניסוח התשובות באנגלית.

כעבור תשעה חודשים הוכרזה הפסקת אש ושוחררו השבויים. בעת החגיגה שנערכה בצריף הקטן שלנו  לכבוד השחרור, דפדפתי בספר "הטור השביעי" שחזר עם אחי מן השבי. הספר היה מרוט ומשופשף מרוב קריאה. בעמוד הראשון ראיתי כתוב בעיפרון, בכתב ידו הנורא של אחי: "יוסף מישקובסקי, טור 7 אוהל 5.

המשכתי את לימודי במחזור הראשון של בית הספר התיכון שנפתח במושבה (כיום תיכון "ראשונים"), אבל הלימודים כבר לא משכו את לבי. ב"תיכון ראשונים" לא מצאתי לי שום "מורה יוסף". לבי היה נתון לתנועת הנוער העובד ורציתי להגשים את החינוך לחלוציות שקיבלתי בתנועה וללכת עם חברי לקיבוץ. והרגשתי שעלי ללמוד חקלאות כדי להיות מוכנה למשימה. הורי התנגדו בתוקף שאלך לבית ספר חקלאי. ולאחר ויכוחים מרים סוכם ביננו שאלמד לפחות שנתיים. אם אחרי הששית עדיין ארצה  לעזוב את  בית הספר התיכון - הם יסכימו.  ובאמת לאחר  סיום הכתה הששית עברתי ללמוד בבית הספר החקלאי עיינות ליד נס ציונה, שם הייתי צריכה לעבור בחינות כניסה קשות בגידול דבורים, גידול ורדים, גידול ירקות, גידול בקר ומקצועות חשובים נוספים שעברתי בקושי לאחר שינון מחברות שנתנו לי חברי לכיתה.
את שתי שנותי בעיינות אני שומרת לי כזיכרון יקר. החוויות שאספתי לי שם לא נשכחו, והחברים והחברות שהכרתי שם נשארו חברי עד היום.

 עם חברי, בוגרי עיינות, התגייסתי לנח"ל והייתי בין מקימי קיבוץ נחל עוז בנגב. מול העיר עזה. שם גילינו מהר מאד כי עדיין לא נגמרו המלחמות. סבלנו מהתנכלויות, גניבות והפגזות לא מעטות מעבר לגבול, שסומן ע"י תלם חריש מטושטש. איבדנו כמה מטובי חברינו, ביניהם יעקב טוכמן ("טומי"), שנחטף ונרצח תוך טיול תמים לאורך הגבול, ורועי רוטברג, שנחטף ונרצח כאשר ניסה למנוע את גנבת יבולנו ע"י מסתננים.



להקת הריקודים של קיבוץ נחל עוז באחת החתונות. אני הרקדנית מימין. בן זוגי לריקוד הוא רועי רוטברג,
שנחטף ונרצח חודשים מעטים אחרי שצולמה התמונה הזאת. הרמטכ"ל משה דיין נשא נאום נרגש על קברו.
 

אבל למרות הקשיים. בנחל עוז הגשמתי את חלום ילדותי: ביחד עם חברתי זהר (ד"ר זהר גורי). שתלנו וטיפחו את גינות הנוי של הקיבוץ, וזאת מלבד היותי מרכזת הרפת או, יותר נכון, "מרכזת הפרה" כי הייתה לנו רק פרה אחת, ואחרי החליבה הייתי מוליכה אותה בחבל אל גן הירק, וקושרת אותה לברז, שתאכל את העשבים שצמחו סביבו. עבדתי באיסוף בצל ותפוחי אדמה בגן הירק, ויחד עם בחור נחמד, מוטקה, כתבנו את תוכניות החגיגות החקלאיות וחגיגות הנישואים בקיבוץ הצעיר. (מוטקה היה הכותב, ואני עוזרתו חסרת הניסיון.)  בסופו של דבר נישאנו מוטקה ואני.
מגיל צעיר מאד אהבתי לקרוא ספרים ולכתוב חיבורים וגם כאשר בגרתי לא הפסקתי לכתוב – ספרים, פזמונים, תרגומים ותוכניות לטלוויזיה. כשהחלטתי להמשיך בלימודים גבוהים בחרתי, כמובן, בלימודי ספרות. תחילה בבית ברל, ואחר כך באוניברסיטת תל אביב.
כיום אני גרה בהרצליה. נשואה לאהבת נעורי, מוטקה, הוא ד"ר מרדכי נאור, סופר וחוקר תולדות ארץ ישראל והתקשורת הישראלית.
יש לנו שלושה ילדים:
נטע, נשואה לעופר הוכמן ולהם שלושה ילדים: אלעד איילת ועידן
אמיר, נשוי לטלי לבית גלבוע  וגם להם שלושה ילדים: פז, איתי ואופיר
ויעל, נשואה לאייל רם וגם להם שלושה ילדים: ניב, יואב ויובל.

 

 


תמונת המשפחה בביתנו בהרצליה בתחילת שנות ה-50. אני יושבת מימין בחולצה הלבנה.
אמי ואבי במרכז התמונה. קיצוני משמאל אחי יוסף, המניח את ידו על כתף אשתו, אסתר. בתמונה נמצאים גם אחותי תמר בחלוק פרחוני, בעלה אברם במרכז התמונה למעלה, אחי הצעיר יעקב, עם אצבע בפה והנכדות הראשונות של הורי: הדס, בתם של  של יוסף ואסתר,  ורננה בתם של תמר ואברם.

 

הנכדים: יואב ניב פז איתי עידן ואלעד    

 

 

 

מוטקה, אני והנכדים: פז איילת עידן וניב.

 





   « לפרק הקודם לפרק הבא »