פעם שאל אותי ילד: "טוב לך להיות סופרת? כדאי גם לי להיות סופר?"
"למה אתה שואל?" התעניינתי.
"קראתי סיפור שלך. הוא מצא חן בעיני ופתאום רציתי לכתוב סיפור," ענה לי.
אינני זוכרת את שמו של הילד, אבל אני זוכרת היטב את תלתליו השחורים והפרועים ואת ברכיו השרוטות, ובעיקר את הרצינות שבעיניו השחורות, הפקוחות לרווחה.
"זוהי עבודה קשה," עניתי לו. "אם תבחר בה אתה צריך להיות סקרן, ועוד יותר מזה - חרוץ. תהיה זקוק להרבה סבלנות ועקשנות וליכולת להתגבר על אכזבות. זה קשה אבל לפעמים זה נפלא.
"מתי זה נפלא?" שאל.
"כשילד אומר לי, 'קראתי שיר או סיפור שלך,' זה נפלא. אם הוא מוסיף ואומר: 'השיר שלך מצא חן בעיני,' זה עושה אותי מאושרת. ואם הוא מוסיף ואומר: 'אחרי שקראתי פתאום התחשק גם לי לכתוב,  - זוהי התגשמות חלומותי הטובים ביותר. בשביל רגעים כאלה כדאי גם לך להיות סופר. וחבל שאינני זוכרת את שמו.

בילדותי לא חלמתי להיות סופרת אבל אהבתי מאד לקרוא. אני זוכרת שהייתי קוראת ספר, ובדמעות בעיני, על גורל הגיבורים או על שנגמר לי הספר, הייתי מיד חוזרת לעמוד הראשון ומתחילה לקרוא מהתחלה. הרגע העצוב ביותר בשבילי היה כשנאלצתי להחזיר את הספר לספרייה. כשגדלתי קצת החלטתי להשתדל שלא להיות עצובה. חלמתי על מקצוע קסום שהעובדים בו נמצאים כל היום בחוץ, בטבע. משחקים בחול, מתיזים מים ומוסיפים יופי ושמחה לעולם. חלמתי להיות גננית ולגדל פרחים, אבל החיים משכו אותי לכיוון אחר.
באחד המפגשים שלי עם תלמידי כתה ב' שאלה אותי תלמידה: "לאה, זה נכון שבגלל שרצית כל כך להיות גננית ולגדל פרחים, היצירה הראשונה שלך לילדים הייתה: 'זרעים של מסטיק'?"
לא ידעתי מה להשיב לילדה החכמה הזאת. מאז אני הופכת והופכת בשאלה, והגעתי למסקנה שאולי הילדה צודקת. אולי בכל זאת, ברבות מן היצירות שלי הצלחתי להגשים חלק מן החלום.
אולי במובן מסוים אני לא רחוקה כל כך מחלום הילדות שלי, גננית, ממציאה ושותלת סיפורים ושירים, גם על פרחים, אבל גם על נושאים אחרים.

הפרסום הראשון עלי בעיתון

נימוקי פרס זאב לספרות ילדים על ספרי "מקהלה עליזה"

עיטור אנדרסן לתרגומי מופת שקיבלתי על תרגומי דוקטור סוס.
העיטור ניתן על אחד הספרי המתורגמים "ספררגל" ספר לקטנים על רגליים, אבל נאמר לי שהכוונה לסדרה כולה.