על עצמי / חדר העבודה שלי

חדר העבודה הישן שלי
(נכתב ב 2004 לבקשת ידיעות אחרונות. ועד כמה שאני זוכרת לא פורסם.)

חדר העבודה שלי הוא קטן מאד וצפוף מאד. ודלתו פתוחה תמיד לתוספת אויר ולביקורי ילדים. הוא משמש אותי מאז יצא בנינו, אמיר מן הבית, ואני קיבלתי את חדרו כחדר העבודה שלי. מימין נמצא סל קש ענקי בו אני שומרת את כל המכתבים והציורים שכתבו וציירו בשבילי הקוראים הצעירים שלי במשך השנים. במרכז החדר תקוע עמוד גדול, זכר למרפסת שהייתה פה פעם, וסגירתה איפשרה את החדר הקטן הזה. על העמוד הדבקתי בשמחה, מכל צדדיו וכל גבהו מזכרות לשיפור מצב הרוח בימים קשים: למשל הציור המקורי של של שער ספרי "מקהלה עליזה" שציירה הציירת איה שמואלי, ושני ציורים מקוריים של הלה חבקין לספרי "אבל אני כזה" בהם הילד המצוייר דומה דמיון שלם ומפתיע לנכדי אלעד, מבלי שהציירת ראתה אותו בכלל. כולל התלתלים הבהירים והפרועים, המשקפיים כחולי המסגרת, ההבעה, מבנה הגוף העגלגל והשריטות בברכים.
בין העמוד והקיר נמצא מדף ועליו המחשב שלי. העסוק רוב שעות היום ונושא את סבלו בשתיקה מלבד תקלות קלות הקשורות לבורותי הגמורה בענייני טכנולוגיה, ומחכות לאחד מילדי, או אחד מנכדי הקטנים שיפתור כל בעיה בשנייה ויעיף בי מבט מבטל.
מעל למחשב, תופס כמעט אל כל רוחב הקיר עד לחלון. דף בריסטול שלם, שנראה ענק, אותו קיבלתי במתנה מאחת הכיתות בהן ביקרתי. במרכז העמוד כתוב: כתה ד' שואלת, ומסביב כתבו הילדים את שאלותיהם לסופרת שהזמינו לכיתתם. למשל: " למה בחרת להיות סופרת? כמה זמן לקח לך לכתוב ספר? האים בספר חתול תעלול היתקוונת על עצמך או על ילד אחר? האם הספרים שלך מפורסמים? למה בחרת בשיר הזה ציפורים ולא חיות אחרות? למה התכוונת בשיר מקהלה עליזה? איזה מחבוא זה מחבוא לאוצרות? מי היה סבא זמן?
על העמוד, מצדו הנסתר מן הנכנסים לחדר והגלוי רק ליושבת ליד המחשב, מודבק מכתב נוגע ללב שקיבלתי לפני שנים מספר מהילדה ליטל מסורי ממושב גולי תימן בעת ביקור בכיתתה: "לאה, את יודעת שהשיר בואי אמא השיר יותר מדי עצוב לי ואני כימעת בכיתי".
מעליו תלוי שיר מאת מחבר לא ידוע, החתום בשם העט קורפוראל סואפ "תפילה של אדם מבוגר"
ואשר את הכתוב בו תרגמתי מאנגלית ואני יודעת בעל פה כל מלה בו. הוא מתחיל כך:
"אלוהים, אתה יודע טוב ממני עצמי שאני מזדקן ויום אחד אהיה אדם זקן.
שמור אותי מפני ההרגל ההרסני לומר משהו על כל נושא ובכל הזדמנות
שחרר אותי מן התאווה לארגן את ענייניהם של אחרים... "
כל שורה בשיר החכם הזה ראוייה שתהיה לעיני תמיד.
בצד המחשב ישנה כוננית עמודים ומדפים בה אני שומרת לפחות עותק אחד מכל ספרי ביניהם כל התרגומים שלי לספרי דוקטור סוס. ואת כל ספרי השירה שאספתי לי במשך השנים ואני חוזרת וקוראת בהם: לאה גולדברג, נתן אלתרמן, רבינדרנט טגורי, יהודה עמיחי, רחל  ועוד.
כוננית עמודים נוספת, עמוסה לעייפה מאות ספרי ביוגרפיה, החביבים עלי ועל בן זוגי הטוב, ד"ר מרדכי נאור, הוא מוטקה. הם נמצאים בחדרי הקטן כי אין להם מקום בשאר חדרי הבית העמוסים כולם ספרים.
בין העמוד לדלת דחוק גם שולחן הכתיבה שלי עמוס ניירות התחלות של יצירות שאני עוד מתכוונת לכתוב, מכתבים שאני עוד צריכה להשיב עליהם ועלי ההגהה האחרונים של הספר "בואי אמא" ספר שכתבתי לזכרה של אמי, ועומד לראות אור בהוצאת מילוא.
מעל השולחן, תלוי על הקיר תקליט הזהב שקיבלתי מהוצאת CBS על מכירת תקליטי"זרעים של מסטיק" ולצדו "עיטור אנדרסן לתרגומי מופת " על סדרת התרגומים שלי לספרי דוקטור סוס. לידו, ציור פרח שציירה בתי הבכורה נטע עוד בתקופת גן הילדים שלה, ועליו, כמעט מסתיר אותו מודבק ציור יפהפה של בתה, נכדתי איילת בת ה-11 בו מצוירת הרכבת לארץ הילדים ובקורת חריפה וצודקת שכתבה לי נכדתי החכמה: סבתא ללה, כלניות אדומות וסיגליות סגולות, וארץ הילדים היא גם של ילדות"


(עדכון "חדר העבודה שלי" 2015)
בשנת 2008 עברנו מבית ילדותי, שהוקם על הצריף בו נולדתי, לדירה בקומה שמינית של בית משותף. חדר העבודה שלי עתה מרווח יותר, אך דומה, כמעט בכל הפרטים לחדר העבודה הישן שלי, הציור של נכדתי איילת, הפלקט "כתה ד' שואלת" וגם המכתב העצוב על השיר "בואי אמא" דהו במקצת. סל הקש המלא ציורים ועבודות כבר עולה על גדותיו. ועליו עומד, נשען אל הקיר חתול תעלול שסרגתי לנכדי,. הרבה בובות 'חתול תעלול' סרגתי וחילקתי להם, וזה האחרון שנשאר אצלי. 
בחדר נוספו ספרים, תרגומים, תעודות הוקרה, וכמה פרסים, וגם כמה מתנות וציורים  שקיבלתי מידידים ונכדים: אך בעיקרון הכל נשאר כמו שהיה. כמעט.

 





   « לפרק הקודם לפרק הבא »