על עצמי / המעברות ואנחנו (זכרונות מהרצליה של פעם)
הייתי בערך בת 14 כשהתחלנו לראות בהרצליה את ראשוני העולים החדשים. עדיין אני זוכרת מריבות בין הורי בנושא הזה.
אבא היה מתרגז: "אבל אנחנו לא עזרה סוציאלית. את לא יכולה לחלק להם בכל יום שישי דגים לשבת בחינם. הרי את יודעת שאין להם ממה לשלם." (להורי הייתה, אותה תקופה, חנות דגים).
אמא הייתה נעלבת: "ואני הערתי לך על זה שאתה חותם להם ערבויות ומלווה להם כסף, כשאתה יודע שאין להם במה להחזיר?"
שנים אחר כך הלכתי לקנות ארנק בחנות בהרצליה, וניסיתי לשלם בצ'ק. בעל החנות הביט בחתימה שלי על הצ'ק ושאל: "את הבת של נח ואסתר מישקובסקי?"
"כן," אמרתי לו.
"את לא צריכה לשלם," אמר והחזיר לי את הצ'ק. זכרתי את המריבות הקטנות בין הורי והבנתי למה.
המפגש השני שאני זוכרת: הייתי כבר בת 15. השנה, 1950, הייתה שנה גשומה וביקשו מן המשפחות בהרצליה לארח ילדים מן המעברה המוצפת.
אני זוכרת אותי ואת תמר, אחותי, הולכות בגשם "לקחת ילד מהמעברה". את הילדים חילקו למשפחות בקומה השנייה של בניין המועצה המקומית. פעם היה בית הספר שלנו. ועכשיו הוא בניין העירייה. היו שם כמה נשים מתנדבות, ושניים או שלושה ילדים שאף אחד עוד לא לקח אותם. נתנו לנו את הילד שבכה בפינה. שמו היה יוסף. ילד רזה ושחרחר עם פאות ארוכות שלא ידע עברית. הוא בכה.
נתתי לו יד והלכנו הביתה. בדרך נעצרנו בקיוסק של טוקר וקנינו לו סוכרייה שמחליפה צבעים שעלתה מיל אחד. (לא היה לנו מיל נוסף לקנות גם לנו).
הוא מצץ את הסוכריה, אבל המשיך לבכות.
לקחנו אותו לצריף שלנו, שדלף, אולי, לא פחות מהאוהל שלו במעברה. ניסינו לפנק אותו. אבל הוא בכה.
בשבת לקחנו אותו לטייל אל ההורים שלו במעברה, אבל הם שידלו אותו שיחזור איתנו אל הצריף.
לא הבנו את המילים שהם אמרו לו, אבל ההורים והאחים הגדולים שלו היו מצוננים, וגם אנחנו הבנו שכדאי שיישאר עוד קצת אצלנו. הוא חזר איתנו לצריף, אבל כבר לא בכה. לאט לאט הוא התחיל לטפס עם אחי הקטן, יעקב, על העצים בחצר, וכשהתחיל להרגיש בבית, ואפילו למד כמה מילים בעברית – השתפר מזג האוויר וליווינו אותו הביתה, למעברה. ניסינו לחפש אותו כמה פעמים מאז, אבל לא הצלחנו. מאז לא ראינו אותו.
המפגש השלישי, היה המשמעותי ביותר: היינו חניכים בתנועת הנוער העובד. כבר בוגרים, בכיתה הששית בגימנסיה. המדריך הנהדר שלנו, נחמן, אמר שצריך להדריך במעברות, לבנות שם קבוצות של חניכי הנוער העובד ולחנך אותם לעבודה, להגנה ולשלום. הוא הצביע עלינו ואמר: אתם מתנדבים..
אותי שלחו להדריך במעברת שובאקי (שביב) ביחד עם חברתי זהבה קמיל, לימים זהבה גמליאל.
הלכנו למעברה, תעינו בין האוהלים והבדונים, ואת הילד הראשון שפגשנו בדרכי החול שבין האוהלים שאלנו אם הוא רוצה להיות בנוער העובד, הוא שאל: "מה עושים בנוער העובד?" אמרנו לו שמשחקים, שרים שירים ומספרים סיפורים. מהר מאד התקבצו סביבנו המון ילדים וילדות. שרנו איתם "הבה נגילה" ו"הבאנו שלום עליכם". לימדנו אותם לרקוד הורה ואמרנו שנבוא שוב בשבת אחרי הצהרים.
בשבת כבר היו שם יותר ממאה ילדים וילדות, שלא ידענו מה לעשות איתם. לפעולה העיונית בשפה קלה שהכנו ברוב עמל – לא היה סיכוי. ויתרנו בלב קל על הפעולה העיונית, הלכנו איתם לטייל בהרצליה, בין הפרדסים וגבעות הצבעונים. אשכולות של ילדים היו תלויים עלינו, נאחזו בנו וגררנו אותם איתנו. בסוף הטיול הגענו לחצר שלנו. טיפסנו על העצים ואכלנו את כל הפירות שבחצר.
במשך הזמן ניסינו, אבל לא הצלחנו, לחנך את חניכינו "לעבודה להגנה ולשלום". לא היה לנו חדר, אוהל או מקום קבוע לפעולות ולא הצלחנו להעביר אפילו פעולה עיונית אחת. ההדרכה שלנו התבטאה רק בטיולים ומשחקים. הרגשתי הרגשה קשה של כשלון במשימה.
אחרי זמן קצר עזבתי את הרצליה. בכיתה י"א הלכתי ללמוד בבית הספר החקלאי עיינות.
אני לא יודעת מי המשיך להדריך אחרינו. נדמה לי שתנועת "הנוער העובד" בשביב גוועה לאחר שעזבנו.ואולי לא?
חברתי זהבה קמיל, לימים זהבה גמליאל, נהרגה בפיגוע באוטובוס "דן" שהתפוצץ ברמת-גן באינתיפאדה הראשונה. העובדה הזאת העמיקה את הרגשת התסכול שלי מן הניסיון שלי בהדרכה במעברה.
אבל, יום אחד, כשעברתי ברחוב בהרצליה פגשתי את אחת החניכות שלי מהמעברה, טובהל'ה. לא זיהיתי אותה. ראיתי לפני אישה יפה ואלגנטית. אבל היא זיהתה אותי. היא אמרה לי שהיא זוכרת באהבה גדולה את ה"פעולות" שלנו. הפעילות ב"נוער העובד" הייתה הפגישה הראשונה והנפלאה שלה ושל חבריה עם ארץ ישראל האמיתית, היפה, והם אהבו את הטיולים והמשחקים שלנו וחיכו לנו כל השבוע.
הבטתי בה כאילו היא הורידה לי את הירח. למה הרגשתי הרגשת כשלון? איך לא הבנתי? איך לא ידעתי?
הבטתי בה כאילו היא הורידה לי את הירח. למה הרגשתי הרגשת כשלון? איך לא הבנתי? איך לא ידעתי?
| « לפרק הקודם | לפרק הבא » |
