על עצמי / יוסף מישאל אחי הגדול

יוסף מישאל, אחי הבכור נפטר בירושלים בתאריך  11.11.2013  

הוא היה אחי האהוב והמורה הטוב ביותר שלי כל ימי חייו.
התלמידים שלו קראו לו מישמיש. כנראה בגלל שם משפחתו, מישאל, ואולי גם בגלל שהיה קצת ג'ינג'י.  פעם הייתי מוכנה לרצוח את כל מי שאמר לי: "הוא אחיך? קראנו לו מישמיש" אבל בתו היחידה, הדס, אחייניתי האהובה, חושבת שהכינוי הזה דווקא נחמד ומאד מתאים לו. אחרי הכל המישמיש הוא פרי אהוב עלינו במיוחד, טעים מאד, לא מתוק מדי, ויש לו גרעין עקרונות קשה.
לאט לאט אני מתחילה להסכים איתה.
יוסף מישאל (מישקובסקי) נולד בשנת 1927 בעכו, ומגיל שלוש גדל בהרצליה. למד בבית הספר העממי בהרצליה ובבית הספר "תיכון חדש" בתל אביב (אליו היה נוסע כל יום בשלושה אוטובוסים) עבר ללמוד ב"סמינר למורים העברי" בירושלים, השתתף כלוחם ברובע היהודי הנצור בעיר העתיקה, נפצע, נפל בשבי ונלקח לירדן , ואחרי שחזר למד, לימד והקים את משפחתו בירושלים. כל ימי חייו הוא היה מורה אהוב לתלמידיו והמורה הכי אהוב שלי לחיים.
במשך הזמן, בעיקר בשנה האחרונה לחייו רשמתי לעצמי כמה מן הדברים שאמר לי, דברים שלדעתי אסור לשכוח.
על ירושלים
על ההוראה
על ביאליק
על קרנית פלוג, פרופ' ארתור פולק ועוד כמה מתלמידיו
על המלחמה ברובע היהודי הנצור בעיר העתיקה
המכתב מהשבי
על השבי בירדן
המלים האחרונות ששמעתי מפיו
מלים שאמרתי בהלווייתו
"יוסף מישאל, מחנך נערץ ואהוב"  אחרי מות, עופר אדרת
 
 
על ירושלים   
(בטיול שגרתי בירושלים בהדרכתו, עם הסבריו המדוייקים בתחומים "שלו" ארכיאולוגיה, מקרא, הסטוריה ומלחמת השחרור יוסף אמר:)

"עיר נמדדת במספר הימים הדרושים כדי להכיר אותה. תל אביב היא עיר של שבוע, בשבוע אפשר להכיר כל מה שמעניין בתל אביב. הרצליה היא עיר של יום אחד. ביום אחד אפשר להכיר אותה, אבל ירושלים היא עיר הנצח."
 
(בביקור ב"אחוזת בית הכרם" מקום מגוריו האחרון)
"אחרי מלחמת ששת הימים החלטתי לקחת את הכתה שלי לטיול על חומות העיר העתיקה. המצב עוד היה מסוכן אז הזמנתי את ידידי הטוב, אלעד פלד  (מפקד מחלקת הפלמ"ח שהצילה את צפת במלחמת השחרור) שיצטרף אלינו עם האקדח שלו. אני הלכתי בראש ואלעד פלד הלך במאסף. זה היה טיול מאד משמעותי בשבילי, כי במשך שלוש שעות הייתי המפקד של אלעד פלד.

 
על ההוראה
"ההוראה, והחיים בכלל, הם כמו נגינה על כינור. אבל כאן אתה לומד לנגן כשהקהל כבר מתבונן ומקשיב."
 
"רציתי להעביר כמה הרצאות לחברי הפנסיונרים באחוזת בית הכרם. הממונה על התרבות לא התלהבה מהצעתי. אמרתי לה שאזמין את ידידי אלעד פלד, הוא ידבר על עמידתה של צפת במלחמת העצמאות ואני – על נפילת הרובע היהודי. השם אלעד פלד עשה את שלו (בתקופה ההיא אלעד פלד כבר היה אלוף בצה"ל) היא הסכימה בהתלהבות. הצופים קיבלו את שני חלקי ההרצאה בהקשבה דרוכה.
בסיום חלקי בהרצאה אמרתי: כמו ששמעתם, הניצחון או המפלה בקרב תלויים בשאלה איזה גדוד נכנס לעיר אחרי המלחמה. בצפת נכנס הגדוד השלישי של הפלמ"ח שאלעד פלד היה בו מפקד מחלקה,  ולרובע היהודי נכנס גדוד של הלגיון הירדני.
אחרי ההרצאה ניגשה אלי האחראית על התרבות ואמרה שאני יכול להרצות על כל נושא שאבחר, כמה הרצאות שאני רוצה. לא התנגדתי. הרציתי על גלגמש."
- הרצאה אחת?
"סדרה שלמה של הרצאות. האנשים כאן מאד סקרנים לדעת את סוד חיי הנצח.
וכמובן אחר כך המשכתי בעוד כמה סדרות הרצאות. האולם היה מלא."
 
 
"פעם כשלימדתי בכיתתי בתיכון שלידה (שליד האוניברסיטה) את הדיבר "כבד את אביך ואת אימך" שאל אחד התלמידים "ואם הם לא ראויים?" התעוררה מהומה בכיתה בסגנון של: 'ההורים שלי אף פעם לא מבינים אותי,' 'אי אפשר לדבר איתם' 'הם לא מבינים כלום'
אמרתי שאני יכול לראות את הבעיה משני צדדיה, אני גם בן להורי וגם אב לבתי. הדיון היה נלהב והמסקנה שהגענו אליה הייתה שיש לכבד את ההורים דווקא ולמרות שאינם ראויים. אין אנשים מושלמים ואין הורים מושלמים. אם היה קורה נס והיו ראויים – היינו מכבדים אותם גם בלי מצוות כיבוד אב ואם. והדיבר הזה היה מיותר."

"התלמידים שלי לא אהבו ללמוד את ביאליק.  הם טענו שהשירים שלו כבדים ועצובים לטעמם. יום אחד הבאתי להם פטיפון ותקליט של השיר 'בשל תפוח' שהלחין ושר שלמה ארצי. הם התפעלו ואמרו שזהו בדיוק סוג השירים שהם רוצים ללמוד, קליל, רומנטי, עכשווי, ושאלו של מי השיר הזה.
של ביאליק, אמרתי"

 
 על תלמידיו:  קרנית פלוג, פרופ' ארתור פולק ואחרים.
28.10.2013 (באחוזת בית הכרם, בערך שבועיים לפני מותו.)
"קרנית פלוג הייתה תלמידה שלי בתיכון שלידה (שליד האוניברסיטה). היא הייתה מוכשרת מאד ורצינית מאד. תלמידה טובה. לכבוד מינוייה לנגידת בנק ישראל התאסף המחזור שלה ודיברו בשבחה. אני, כמובן, לא יכולתי לבוא, כי אני תקוע כאן ולא יכול לזוז, אבל סיפרו לי. המחזור שלה היה מלא בגאונים. אחד מהם, פרופסור ארתור פולק שהוא ראש המחלקה הקרדיולוגית בהדסה וגם פסנתרן מצויין סיפר להם מה שהוא זוכר מסיום הלימודים. את מה שהוא סיפר גם אני זוכר. אחרי מסיבת הגמר הוא ניגש אלי ואמר: מורי, יש לי בעיה, אני רוצה להתייעץ איתך. נכנסנו לחדר שקט והוא אמר לי: אני נמשך מאד למוסיקה וגם לרפואה. אני מתלבט במה לבחור.
אמרתי לו: אם תלמד רפואה תמצא גם זמן למוסיקה. אבל אם תלמד מוסיקה – לעולם לא תמצא זמן לרפואה. את זה הוא סיפר בכנס המחזור.
אגב, לא רק המחזור ההוא היה מלא גאונים. בכל המחזורים היו תלמידים מוכשרים. לאורך כל הניתוחים והמחלות שעברתי, בכל הגלגולים שלי בבתי החולים קיבלתי טיפול מצויין ומסור במיוחד. רוב המנתחים והרופאים הבכירים היו תלמידים שלי. ועכשיו כבר מטפלים בי התלמידים שלהם."
 
על הקרבות ברובע היהודי הנצור במלחמת השחרור.
28.10.13 באחוזת בית הכרם
(מצאנו שיצחק לוי (לוויצה) כתב על יוסף בספרו "תשעה קבין, ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות" (הוצאת מערכות 1986) בעמ' 48.
 "עם ערב נתפסו פורת יוסף ותורג'מן מחדש. בלילה התגנבו הערבים וביצעו פיצוץ נוסף שהסב לנו שתי אבדות. מפקדי שתי העמדות לקו בהלם והוחלפו ע"י יוסף מישקובסקי  שגילה תושיה וגיבש את הקו בהדרכתו של ישראל לרמן."
יוסף חייך ואמר: "ישראל לרמן שהוזעק מן הפלמ"ח היה אמיץ מאד. אבל הסיפור לא מדוייק. כך זה היה: שתי העמדות, תורג'מן ופורת יוסף היו בעצם עמדה אחת. 11 בחורים בשני בניינים. מפקדי שתי העמדות היו בעצם מפקד אחד, בחור בן 18 בלי שום ניסיון קרבי. אני הגעתי לשם אחרי שקיבלתי אישור מיוחד מן הבריטים. הייתי לוחם בהגנה, אבל הבריטים הכניסו אותי לרובע הנצור על תקן של מורה. נכנסתי לרובע היהודי במשוריין בריטי. יצאתי מן המשוריין ואני רואה על הגדר כחמישים נערים ערבים עם סכינים, מקללים אותי ומראים לי איך ישחטו את כולנו. 15 חיילים בריטים הפרידו ביני וביניהם. 8 עמדות בריטיות עזרו לנו להגן על הרובע היהודי. חשבתי על ירושלים, וגם על כל הארץ שנמצאת באותו מצב. החיילים הבריטים בירושלים עזרו לנו. את זה אני לא מספר לתמר, אחותי הטובה שבפלמ"ח, כי להם, בשיירות לירושלים, הבריטים בכלל לא עזרו. שם הם רק הפריעו.
הגעתי לעמדה שעל יד חורבת יהודה החסיד. בסיור הראשון בשני המבנים הצעתי למפקד העמדה איפה למקם את עמדות השמירה. הייתי מבוגר מכולם, בן 21. ועברתי קורם מ"מכפים בהגנה. המפקד בן ה18 ביקש ממני שאקבל את הפיקוד. לא התנגדתי.
ערב אחד הערבים תפסו מבנה אחד מן השניים שהיו בשליטתנו, והצליחו לתפוס גם את הקומה השלישית במבנה שלנו. אנחנו היינו בקומה השנייה. הם פתחו עלינו באש, היה נראה שאין לנו סיכוי אבל הם טעו טעות טקטית וזרקו כמה מטעני נפץ מן הקומה השלישית לשנייה. פרצה אש בחדר המדרגות. הוספתי לאש כסאות, שולחנות, זרקתי מזרונים שיהיה הרבה עשן, אפילו סדינים הוצאתי מהארונות, רוקנו את הקומה השנייה מכל מה שהיה בה וזרקנו הכל ללהבה. הייתה אש עצומה בחדר המדרגות והיא הפרידה בינינו וביניהם. הם לא יכלו לרדת, ואנחנו לא רצינו לעלות. לחמנו בהם פשוט באש חיה. שמרנו על האש שלא תכבה עד הבוקר, בבוקר הם כבר לא היו שם. אולי הם חשבו שנזעיק תגבורת (לא הייתה שום תגבורת) אולי הם פחדו שהאש תעלה לקומה השלישית ואולי ברחו מהעשן. על זה כתב לוויצה, כי הוא ידע רק על זה. אבל היו שם כל הזמן עניינים דומים שעליהם לא כתבו.
 היו לנו קַשרים צעירים, שהיו מגיעים עם מגשים גדולים ועליהם רימונים תוצרת בית שייצרו אנשי הלח"י. היה להם מלאי של נפצים והם פתחו בית חרושת לרימונים. מנהלת בית החרושת הייתה לאה וולץ, אשתו של מנהל בית הספר בו לימדתי, יחיאל וולץ. (הוא היה זה ששמר לי מקום באוהל המורים כשהגעתי לשבי). לאה וולץ שלחה את הילדים לחנויות להביא קופסאות מכל המינים והגדלים. עשו חור בקופסה, הכניסו חומר נפץ ופתיל והיו להם נפצים. אלה היו הרימונים שלנו. אבל לא היה בעמדה אף אחד שזרק רימון מימיו. אני הייתי הרַמָן. העמדה שלנו החזיקה מעמד עד הכניעה ואף אחד מן האנשים שלי לא נפצע, חוץ ממני."
- יוסף, איך נפצעת?
"הלכתי לראות מה קורה בקומה השלישית. נכנסתי לחדר ריק. (היו לנו יותר חדרים ממגינים) כמו שלמדתי בהגנה בקורס של יוסי הראל (שהיה אחר כך מפקד אקסודוס) 'כשאתה נכנס לחדר אל תתקרב לחלון לתצפית. הם יראו אותך לפני שאתה תראה אותם.' עמדתי באמצע החדר שהיה מול בית הכנסת חורבת יהודה החסיד. ושם נפצעתי. משם ירה צלף ופגע בראשי. זה היה יום אחד אחרי שהגיעו אלינו כובעי פלדה. הייתי חבוש כובע פלדה ובכל זאת נפצעתי בראשי. לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם היו יורים בי יום קודם. הכדור חדר דרך הכובע. עכשיו יש לי אוזן אחת פצועה מכדור, ואוזן אחת פגועה מסרטן.
הספקתי לצעוק הצילו, רצתי כמה צעדים ונפלתי על הרצפה מעולף. החיילים הצעירים שלי חילצו אותי. מגיע להם צל"ש. הם נכנסו לחדר שידעו שהוא מטווח, משכו וגררו אותי משם. תוך דקות אחדות הייתי בבית החולים משגב לדך שגבל בעמדה שלנו.
בבית החולים היו שני רופאים. אחד כירורג ואחד רופא כללי. היו שם רק ניתוחי לילה. ביום הגיעו כל הזמן פצועים, וכל היום היה מוקדש לעזרה ראשונה. את הניתוחים הם עשו בלילה. אפילו לא חשבנו מתי הם הלכו לנוח. הסיפור הזה מראה על המצב בעיר העתיקה יותר מסיפורים אחרים.
אגב, אם מדברים על בתי חולים אין מחלקה של בית חולים שלא אירחה אותי. פנימית, אורטופדית, אונקולוגית, אף אוזן גרון, הכל."
-  אבל יוסף, בטח שלא היית במחלקת יולדות.
"דווקא כן הייתי. בית החולים משגב לדך היה כל כך קטן ועמוס, לא היה איפה לשים אותי, שמו אותי במחלקת יולדות.  
ארבעה ימים אחרי שנפצעתי נכנע הרובע היהודי.
אגב, שבועיים  לפני הכניעה הכריז בן גוריון על הקמת המדינה. היה לנו רדיו אבל לא שמעתי את טקס הכרזת העצמאות של בן גוריון. מישהו רצה לשמוע ברדיו מוסיקה מזרחית. אבל בלילה ההוא שמעתי ברדיו את נאום הפרידה של הנציב העליון."
הדס מוסיפה: "באחת הפגישות השנתיות של לוחמי העיר העתיקה, (זה היה אולי לפני 15 שנה) צעדנו ברגל לאולם בעיר העתיקה. פתאום באמצע הרחוב קפצה אשה תימניה והתחילה לנשק את אבא. נדמה לי ששמה היה נעמי. אבא אמר לה שאני בתו, והיא התחילה לנשק גם אותי. היא אמרה לי: 'את לא יודעת איזה נס זה שאת פה ואבא שלך נשאר בחיים' היא סיפרה לי שהיא הייתה ילדה, קשרית צעירה ברובע היהודי, ובכל מקום שהגיעה היה רעש, צעקות ומהומות אלוהים. רק בעמדה של אבא לא הייתה היסטריה. שם היא הייתה יושבת קצת לנוח. והיא הייתה שומרת את הסנדוויץ' שלה לאכול שם במנוחה.
נעמי שלפה לי מהקהל שני חבר'ה, אחד נדמה לי יהודה, והשני רפאל."
יוסף מתקן: "רפאל עמאר. הוא היה מפקד העמדה בן ה18 שביקש ממני להחליף אותו בפיקוד, ונדמה לי שראובן ויהודה הם שני הבחורים שחילצו אותי.
הדס ממשיכה: רפאל לחץ לי את היד ואמר: 'את לא יכולה לתאר לעצמך איזה אבא יש לך. הוא הציל אותנו. הוא לימד אותנו להילחם, נתן לנו ביטחון, ידענו שהוא יוציא אותנו מזה בחיים."
 
 
המכתב מהשבי
יוני 1948
הרובע היהודי בעיר העתיקה נכנע, והלוחמים יצאו לשבי.  התפרסמו שמות השבויים שנלקחו לירדן, ושמו של אחי לא היה ביניהם. חיפשנו את שמו גם ברשימת ההרוגים וגם שם לא מצאנו אותו. הוא נחשב כנעדר. לאחר כשבועיים, כאשר הירדנים שחררו את הבנות השבויות, חזרה גם שושקה, חברתה הטובה ביותר של תמר, היא הייתה בשיירת נבי דניאל, נתקעה בגוש עציון ושם נשבתה שבועיים לפני נפילת הרובע היהודי. והיא הביאה את הבשורה שיוסף חי. היא פגשה אותו במחנה השבויים אום אל ג'מאל במדבר, ליד המחנה הצבאי שבמפרק. אני לא זוכרת אם סיפרה לנו עד כמה הוא פצוע.

לאחר זמן התחילו להגיע גלויות מהשבי. עד כמה שאני זוכרת הותר לשבויים לשלוח גלויה אחת בשבוע, ולכתוב בקיצור, באנגלית. אף אחד במשפחתנו לא ידע אנגלית. אני הייתי בת שלוש עשרה, כבר התחלנו ללמוד אנגלית, אבל לא הבנתי את הגלויות  ונעזרתי במורה שלי, יוסף יעקובסון
 גלויה אחת, נדמה לי שזאת הייתה הגלויה השנייה שהגיעה מיוסף אכזבה אותי במיוחד.
 "כנראה יש כאן בלבול. זה לא מכתב מיוסף, זה מכתב מאדם זר. איזה שהוא אברהם שכותב לאשתו, אצל משפחת מישקובסקי," אמרתי באכזבה.
"אבל זאת הכתובת שלנו," אמרו לי הורי.
בייאושי לקחתי את הגלויה אל המורה יוסף, והוא תרגם לי, ועדיין אני זוכרת כל מלה:
לאשתי האהובה שרה שלום,
מה שלומך ומה שלום בתנו האהובה מולדת?
האם היא מתפתחת כראוי? האם צמחו לה שיניים? האם היא כבר עומדת על הרגליים?
אנא כתבי לי כל פרט על שלומך ועל שלומה והתפתחותה של בתנו הקטנה.
בעלך האוהב,
אברהם
רק עכשיו הבנתי את חכמתו של אחי.
המורה יוסף, דמעות בעיניו אמר לי: "את צריכה להבין, ודאי סיפרו לשבויים כי מדינת ישראל הושמדה וכבר אינה קיימת, אחיך הצליח לעקוף את הצנזורה ולברר מה המצב. אל תדאגי, אנחנו מיד נכתוב לו תשובה:
המורה יוסף ניסח את מכתב התשובה באנגלית וגם הסביר לי מה כתב:
לבעלי היקר אברהם
שלום,
בתנו האהובה מולדת לא רק הצמיחה שיניים,היא כבר עומדת על הרגליים  למדה לבעוט ברגליה הקטנות בכל מי שמנסה לפגוע בה, והיא מתפתחת מעל ומעבר למצופה.
באהבה רבה,
אשתך האוהבת שרה ובתך הקטנה, מולדת.
השמחה בביתנו הייתה גדולה. מיד הכנו חבילה למשלוח לשבי. מצרכים רבים לא היו, אבל אל תוך החבילה הכנסתי ספר שיצא לאור לא מזמן - "הטור השביעי" מאת נתן אלתרמן. קשר המכתבים בין הרצליה ובין השבי הירדני נמשך בעזרתם האדיבה של "הצלב האדום" והמורה הטוב שלי, המורה יוסף יעקובסון  שתרגם לנו את המכתבים ועזר בניסוח התשובות באנגלית.
כעבור שמונה חודשים, לקראת חתימת שביתת הנשק עם עבר הירדן שוחררו השבויים. בעת החגיגה שנערכה בביתנו לכבוד השחרור, דפדפתי בספר "הטור השביעי" שחזר עם אחי מן השבי. הספר היה מרוט ומשופשף מרוב קריאה. בעמוד הראשון ראיתי כתוב בעיפרון, בכתב ידו הנורא של אחי: "יוסף מישקובסקי, טור 7 אוהל 5."
 
 
 
על השבי בירדן
22.8.2013, הדסה עין כרם
יוסף מספר:
"ארבעה ימים אחרי הניתוח שלי נכנע הרובע היהודי אני ועוד פצוע אחד הלכנו לאט לאט, יד ביד, פצועים וכואבים, תמכנו זה בזה והלכנו לשבי. העלו אותנו על משאית והסיעו אותנו בכל הכפרים שבאזור יריחו כדי להציג לראווה שבויים יהודים מסכנים. הכפריים עמדו עם מקלות וקראו לעברנו קריאות שנאה ואיום אבל חיילי הלגיון לא נתנו להם להתקרב אל המשאית. איפה שהוא קיבלתי הלוואה מחבר והצלחתי לקנות בייגלה טרי, זה היה האוכל הראשון שאכלתי מזה ארבעה ימים וזה המאכל האהוב עלי עד היום."
- היית ארבעה ימים אחרי הניתוח?
"ששה ימים. מהכניעה ועד שהעלו אותנו על המשאיות לירדן עברו, אני חושב, עוד יומיים שבהם לא אכלנו. נסענו מיריחו לרבת עמון וכל הדרך שרנו בכל הכוח שנשאר לנו: 'פנינו אל השמש העולה, דרכנו שוב עולה מזרחה. אנו צופים לקראת שעה גדולה, זקוף הראש, נפשנו עוד לא שחה."
הדס צחקה: אבל אתה לא יודע לשיר, אבא, גם אתה שרת?
"כל הדרך. נעצרנו ברבת עמון ולקחו את כל הפצועים, ואני ביניהם למעצר זמני רפואי בבניין תזמורת הלגיון הירדני. שם נתנו לנו דוד מלא כרעי תרנגולות מבושלים. הייתי מת מרעב. ניסיתי לאכול ותקף אותו כאב עצום. עדיין היו לי תפרים באוזן ובצד של הפנים מן הניתוח. התפרים החזיקו מעמד. זה היה ניתוח מצויין. אכלתי לאט לאט ובנימוס. עד עכשיו אני זוכר את הכאב ההוא ואת הארוחה האטית ההיא, פרור אחרי פרור."
- אבא, אולי אתה רוצה משהו לאכול? שאלה הדס.
הוא צחק: "אולי תביאי לי בייגלה? בבדיקה רפואית שערכו לנו שם העבירו את כל הזקוקים לטיפול לבית החולים, ואנחנו נמצאנו ראויים לעבור למחנה השבויים אום אל ג'מאל במדבר על יד מחנה צבאי בעיירה שכוחת אל, מפרק. נסענו לשם באוטובוס. דרך מדברית משעממת. כשהגענו נפגשתי בשמחה עם חברי הלוחמים מהרובע היהודי. שם פגשתי גם את שושקה, החברה של תמר מליווי השיירות , שנתקעה עם חלק משיירת נבי דניאל בגוש עציון ונשבתה שם שבועיים לפני שהגעתי."
- יוסף, בזמן שאתה נהנית לך על כרעי תרנגולות ברבת עמון אתה יודע מה היה המצב בבית? היית נעדר. העיר העתיקה נפלה, לא היית ברשימת השבויים. מזל ששחררו את הבנות אחרי שבועיים ושושקה סיפרה לנו שראתה אותך. רק אז ידענו שאתה בחיים.
"את זה לא ידעתי, וטוב שלא ידעתי. כשהגעתי למחנה החבר שלי, יחיאל וולץ שמר לי מקום באוהל המורים (טור 7 אוהל 5) כל המורים מהרובע היהודי גרו באוהל אחד וטוב ששמרו לי מקום. הייתה לי חברה נעימה כל השבי.
הייתה גם מרפאה במחנה. בראשה עמד הרופא של גוש עציון ועוד רופא צבאי, והיה גם רופא שיניים. שם הוציאו לי את התפרים והרגשתי הרבה יותר טוב. הטיפול הרפואי היה טוב כל כך שהקצינים הירדנים הביאו את המשפחות שלהם לטיפולים במרפאה של השבי.
ההתנהגות של החיילים הירדנים אלינו הייתה סבירה חוץ מפעמים בודדות. למשל: בחנוכה עשינו מסיבת חנוכה גדולה פתאום הייתה אזעקה, המחנה הוקף בצבא, כיוונו עלינו נשק וצעקו להסתדר בשלשות. התברר לנו שהיה ניסיון בריחה, זה היה ניסיון בריחה טיפשי, בריחה שהפכה לבדיחה, כי השטח סביב עד האופק היה חשוף לגמרי. שום גבעה, שום עץ, אפילו לא סלע שאפשר להסתתר מאחוריו.
היו שמונה בחורים מן האצ"ל שהחליטו לברוח. אחד מהם הצליח לצאת מן המחנה וכמובן שמיד נתפס. בגלל זה הייתה כל המהומה. הקצין הירדני העמיד אותנו בשלשות וספר אותנו אחד אחד. כשהתברר שאף שבוי לא חסר לו הוא הרשה לנו להמשיך בחגיגה.
הבחור שניסה לברוח היה בעצם ילד נפחד. הוא בכה, והסביר לירדנים שהוא עמד ליד הגדר, הסתכל החוצה והתגעגע הביתה. הם ריחמו עליו ודנו אותו להסגר של שבוע בביתן פח מבודד. הוא יקבל רק לחם ומים כל השבוע.
אחרי שבוע יצא הבחור מן הבידוד שמנמן וורוד לחיים. מסתבר שהחיילים הירדנים ריחמו כל כך על "הילד שהתגעגע הביתה" וכל חייל הגניב לו משהו לאכול.
היינו שם שמונה חודשים. אברהם טריינין (לימים האלוף אברהם טמיר) שהיה סגן מפקד גוש עציון, היה המפקד הצבאי של מחנה השבי. החיילים הירדנים התנהגו בהגינות, אבל תמיד היה חשש שמישהו יתחיל לירות (וזה קרה פעם אחת). לפקודתו עמדו תמיד שתי כיתות כוננות  של לוחמים מקרב השבויים. חיילי כיתות הכוננות היו צריכים להיות כל הזמן בקרבת מגדלי השמירה, ושלא ירגישו שהם בכוננות. היו צריכים לפטפט, לשחק כדורגל, אבל היו דרוכים. אם יקרה אסון ותיפתח אש - היו כיתות הכוננות צריכות להשתלט על שני המגדלים. (איכשהו היה לנו גם קצת נשק מוחבא) למזלנו הטוב לא היה צורך באמצעי הזהירות הנואש הזה, והשבי עבר בשלום.
היו לנו גם מחזורי הרצאות בנושאים שונים. אברהם טריינין, למשל, הרצה לנו על תכניתו של ישראל זבלדובסקי (עמיר) מפקד ירושלים במלחמת השחרור, לשמור על קיומם של ישובי הפריפריה. זאת הייתה אחת ההרצאות הטובות ששמעתי.

 
אחרי שמונה חודשים הסתיימה המלחמה והתבצע הליך של החלפת שבויים. כל כך שמחנו להשתחרר אבל לא נתנו לנו לחזור מיד הביתה. בסרפנד הושיבו אותנו על יד שולחנות ארוכים, נתנו לכל אחד עט ונייר שנכתוב מה ראינו בדרך. מחנה צבאי, מתקן אימונים, כל מה שראינו בדרך ממפרק לרבת עמון, מרבת עמון ליריחו וכן הלאה. אני לא חושב שראיתי משהו בדרך. כל כך רציתי לחזור כבר הביתה."
הדס מוסיפה: "פעם הצטרפתי אל אבא למפגש שבויים שנפגשו אחרי שנים. כולם ביקשו לספר לי על הגבורות והנפלאות שעשה אבא שלי במלחמה ברובע היהודי הנצור. אני לא אבייש אותו ולא אספר לכם את הכל בפניו. יש הרבה. רשמתי. כשאמצא את הרשימות שלי אספר לכם."
 
המלים האחרונות שאמר לי יוסף
אחוזת בית הכרם  10.11.13
זה היה ביקורי האחרון אצלו. מצבו הדרדר מאד, כאביו היו חזקים. וכולנו ידענו שימיו ספורים. אשתו אסתר ובתו הדס נסעו לברר אם אפשר להעביר אותו מחדרו הקטן באחוזת בית הכרם להוספיס בהר הצופים שם ניתן להקל על כאביו.
נשארתי איתו, אוחזת בידו, איתנו היה רישי, העובד הזר ששירת את יוסף בימיו האחרונים כבן את אביו, ניסה להשקות אותו, להזיז אותו, להיטיב את הכר. להרטיב את שפתיו היבשות.
שלא כדרכנו, שתקנו.  פתאום אמר לי, קולו היה חנוק ונשימתו כבדה למרות שהיה מחובר לחמצן. "לאה, אני לא רואה אותך. לחצתי את ידו  והתכופפתי אליו. הוא שאל בלחש: "כתבת משהו חדש?"
סיפרתי לו שזה עתה יצא לאור ספר ילדים קטן בו כתבתי שירים לפעוטות לפי ציוריה של תום זיידמן פרויד ויקראו לספר "מרכבה מזהב".
פתאום אמר לי בקול ברור "לאהל'ה, בפעם הבאה שתבואי תביאי לי מרכבה מזהב" הבטחתי לו.
אסתר והדס חזרו וסוכם, בהסכמתו, שמחר בבוקר מעבירים אותו להוספיס.
שם נפטר. למחרת, השכם בבוקר.
 
 
 

יוסף אחי הגדול
(כתבתי כמה מלות פרידה לפי בקשתה של הדס, אבל קולי נחנק. בתי נטע קראה אותם במקומי בעת ההלוויה בהר המנוחות, ירושלים 12.11.2013)
 יוסף, אחי הגדול, אתה היית אמיץ לב, חכם ומוכשר מאד, טוב לב וצנוע, אבל קודם כל מורה.
כבר בילדותי היית המורה שלי. בקלות פתרת לי בעיות חמורות כמו: אין לי מה לקרוא, או אני לא מבינה מה המורה רוצה ממני בשאלה הזאת.
כמה היית גאה בתלמידים שלך. סיפרת לנו שהטיפול בכל המחלות שלך בבתי החולים היה טוב ומסור במיוחד, כי רוב המנתחים ומנהלי המחלקות היו תלמידים שלך.
אנחנו, שלושת האחים הצעירים, לא הבנו למה אנחנו לא טובים מספיק בבית הספר. מה אנחנו אשמים שאנחנו אחים של יוסף, התלמיד הכי טוב, השחקן הכי טוב בהצגות בית הספר, אהוב המורה יוחנני.

וכמה אמיץ היית. מי מלבדי יכול להתגאות שהאח הגדול שלי, בן 13 בערך, שם רגל לערבים שניסו לגנוב לנו את הגמלים, והבריח אותם?

וכמה צנוע, עד ימיך האחרונים לא ידענו, כי לא סיפרת לנו מה בדיוק עשית ברובע היהודי הנצור בירושלים במלחמת השחרור. כמה אנשים חבים לך את חייהם, כמה תושייה, כמה אומץ לב גילית עד שנפצעת והלכת בשבי.

ובאיזה אומץ ואצילות נשאת את סבלך בשנים האחרונות, בחודשים האחרונים, בימים האחרונים.

שלום לך אח שלנו, אנחנו אוהבים אותך

 
לאה תמר ויעקב
 
 

יוסף מישאל, מחנך נערץ ואהוב
עופר אדרת
יוסף מישאל נולד ב-1927 בעכו, עיר ערבית ובה כמה מאות יהודים. הוריו, אסתר ונח מישקובסקי, היו פועלים בבית החרושת לגפרורים "נור". כשהיה בגיל שנתיים נאלצה המשפחה לעזוב, שכן כל היהודים פונו מעכו בעת מאורעות תרפ"ט, ב-1929.
יוסף עבר עם משפחתו למושבה הצעירה הרצליה. אחותו, המשוררת לאה נאור, סיפרה כי היה מצטיין בלימודים ו"כוכב בית הספר". "לא הצלחנו להבין למה אנחנו לא טובים מספיק בבית הספר. תמיד השוו אותנו ליוסף," סיפרה.
בהמשך היה יוסף מראשוני התלמידים בבית הספר תיכון חדש בתל אביב, אחר כך שימש נוטר, ובהמשך הכשיר את עצמו להיות מורה בסמינר בית הכרם. במלחמת העצמאות לחם ברובע היהודי בעיר העתיקה וגילה יזמה ואומץ. יצחק לוי כתב עליו בספרו "תשעה קבין" – על ירושלים בקרבות תש"ח: "מפקדי שתי העמדות לקו בהלם והוחלפו ע"י יוסף מישקובסקי שגילה תושייה וייצב את הקו."
תשעה חדשים ישב בשבי הירדני. בשבועות הראשונים ניסו הירדנים לשכנע את השבויים שמדינת ישראל אינה קיימת עוד. תחילה הוכרז יוסף כנעדר, ואז, לפתע, קיבלה משפחתו מכתב ממנו. ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור, שנשוי ללאה, אחותו של מישאל, סיפר: "המכתב היה מוזר ולא מובן. הוא נכתב באנגלית והופנה אל גב' שרה, אצל משפחת מישקובסקי. לאחר שכל הניסיונות לפענח את המכתב עלו בתוהו, לקחה אותו לאה, אחותו בת ה-13 של יוסף, לבית הספר וביקשה עזרה מן המורה שלה, יוסף יעקובסון. המורה חשף את תחכומו של הכותב שעקף את איסור הצנזורה הירדנית. "מתברר ששלטונות מחנה השבויים סיפקו לשבויים מידע שקרי שלפיו מדינת ישראל נכבשה כולה ע"י צבאות ערב. השבויים קיוו כי המידע אינו נכון ומכתבו של יוסף מישקובסקי
נועד לבדוק זאת," הסביר ד"ר נאור.
וכך כתב יוסף למשפחתו: "לאשתי האהובה שרה שלום. מה שלומך? מה שלום בתנו האהובה מולדת? האם היא מתפתחת כראוי? האם היא כבר עומדת על הרגליים? האם הצליחה לצמח שיניים? אנא כתבי לי כל פרט על שלומך ועל התפתחותה של בתנו האהובה. בעלך האוהב, אברהם."
לבקשתה של לאה, ניסח המורה יוסף יעקובסון מכתב תשובה באנגלית ובו כתב: "לבעלי היקר אברהם שלום. לבתנו האהובה מולדת צמחו כבר שיניים.
והיא למדה לנשוך כל מי שמנסה לפגוע בה. ברגליה הקטנות למדה אפילו לבעוט, והיא מתפתחת מעל ומעבר למצופה. באהבה רבה אשתך שרה ובתך מולדת."
לדברי ד"ר נאור כך למדו השבויים כי מדינת ישראל בת החודש עומדת על רגליה, בועטת ונושכת כל מי שמנסה לפגוע בה.
לאחר שובו מן השבי היה למורה. מקצוע שבו התמיד כ-40 שנה. הוא היה מורה אהוב במיוחד, חדשן וחבר לתלמידיו. הוא לימד בבית הספר היסודי ע"ש למל, ובתיכון שליד האוניברסיטה שם היה מורה לספרות ותנ"ך ומחנך נערץ.
הסופר גדי טאוב סיפר כי באחד הימים הגיע לכיתה עם ספר לא מוכר לתלמידים – סיפורי דיימון ראניון. "זו הייתה ההכרות הראשונה שלי עם ז'אנר אמריקאי של ספרות גברית קשוחה. ובאותו האופן של אהבת הסיפור הוא קירב אותנו אל התנ"ך. בצדק אהבנו אותו."
פרופ' עמיהוד גלעד מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה נזכר: "מישאל הפגיש אותנו לראשונה עם יצירותיהם של עגנון, ברנר וקפקא. אף שהיה בכוונתי לעסוק במדעי הטבע, הרושם העז שהותירו בי שיעוריו הניע אותי ללמוד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה. אלמלא הוא ייתכן שהייתי בוחר בדרך חיים אחרת. ככל שחולף הזמן אני מרגיש שאני חייב לו יותר."
עם תלמידיו הרבים נמנים הסופר דוד גרוסמן, השר יובל שטייניץ, נגידת בנק ישראל ד"ר קרנית פלוג, ואחרים, ביניהם רופאים רבים עליהם אמר מישאל: "לאורך כל המחלות והניתוחים שעברתי קיבלתי טיפול מצוין ומסור במיוחד. רוב המנתחים והרופאים הבכירים היו תלמידים שלי. ובאחרונה כבר מטפלים בי התלמידים שלהם."
הוא הותיר אחריו את אשתו, אסתר, שהייתה שותפתו להוראה כל השנים, ואת בתם הדס.
("אחרי מות" "הארץ" 29.11.13)

 

 





   « לפרק הקודם לפרק הבא »