כתבה אחייניתי הדס,לאחר מות אימה, אסתר.

 על אמי, אסתר מישאל
הדס חזנוביץ

ראה, שמש לעת ערב אדומה
כאילו לבשה תולע למכסה
תפשט פאתי צפון וימין
ורוח ים בארגמן תכסה.
וארץ – עזבה אותה עירומה
בצל לילה תלין ותחסה.
והשחק אזי קדר כאילו
בשק על מות אסתר מכוסה
זו קינה בת אלף שנים. אבן גבירול ספד לידיד נפשו ואיש חסדו. אמא הייתה ידידת נפשי ואשת חסדי.
השמש השוקעת מתאימה לממדים בהם אני חשה את משמעות הפרידה מהאשה המופלאה הזאת. פרידה אטית וכואבת נורא. לא הגיע לה, לליידי המושלמת, לאלופת השליטה העצמית, למאורגנת להפליא, לא הגיע לה ללכת ככה.
בשנה האחרונה, שנת מלחמת החפירות בעד שימור הצלם ונגד השיתוק והשכחה, אמא הייתה שואלת: עשיתי משהו בחיים שלי? ואני אמרתי: אמא, הצלחת לעשות מעשים חשובים וגם להיות מאושרת. אני לא מכירה הגדרה אחרת לחיים טובים. ואז הזכרתי לה מעשים, אנשים ואירועים והיא זכרה ואמרה: פחדתי שסתם חייתי."
אמא נולדה במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. היא נולדה בגרמניה שש שנים לפני עליית הנאצים לשלטון. זכרונותיה הראשונים ספוגים בעונג של החיים המרווחים בחיק המשפחה הגדולה. אבל אז החלו המכות לנחות: עליית הנאצים, מות האח הקטן, הבריחה/גירוש לצרפת, חיי הפליטות, הפלגה במחלקה החמישית באנייה, בחורף 1935, לארץ ישראל, הזרות שלה בארץ, זרות אותה כבשה כדרכה, במאמץ נחוש צעד אחר צעד, חיי העוני והבדידות הנפשית של ההורים בפרדס חנה.
מרגע שהייתה לאמא שליטה על חייה רואים את הנסיקה. היא מימנה בעצמה את לימודי התיכון, שירתה כמא"זית בהגנה. ומשם לירושלים, לאהבה, לעבודה ולחיים.

אבא ואמא כבדו ואהבו זה את זו במשך 65 שנים. הם היו, כמו שאנשים נהגו לומר לי, חכמים וישרים ובעלי הכרת חובה עמוקה, לשניהם היה חוש הומור, הם נהנו זה מזו, אבא נתן לאמא מהאופטימיות שלו, והיא חיפתה עליו כשהביישנות וסגירות האופי הקשו עליו להתחבר לאנשים.
כמו לאבא שלי, גם לאמא לא היה אכפת מתארים, מכבוד חיצוני, מכסף או נוחות. אכפת היה לה לעשות כמיטב יכולתה. מי שהיה לו המזל לחיות ולעבוד במקום שאמא ארגנה, זכה ליחס מכבד, ולתחושה שיש לו גב שיעזור לו ליצור.
מצד שני, במקום שאמא ניהלה לא היה מומלץ להתבטל או לשקר, או לפגוע במאמץ הכללי.
אמי הייתה חזקה ונדיבה, יפה, חכמה ורגישה. היא הייתה מוכשרת בהמון דברים, אהבה לצייר, לנגן, לכתוב, לבשל, ליהנות מהחיים. הייתה לה אהבה עצומה לחיים, הייתה לה מחוייבות עמוקה למדינה. דוגמה למחוייבות הזאת הייתה העובדה שתמיד הצליח הזיכרון שלה להכיל את הידיעה שיש בחירות. הוא כשל בכל דבר אחר אבל את הבחירות היא זכרה והכריחה אותי לקחת אותה בכל פעם לקלפי חוץ מהבחירות הרביעיות השנה.
גם כשהכתה המחלה האיומה, היא לא איבדה את האישיות שלה. היא התעקשה להיות מסודרת למראה, מאופרת, לא להסגיר חולשה.
אמא הבינה מה קורה לה ותיארה זאת באופן המדוייק והעשיר שאפיין אותה.
תמיד הייתי מוכת תדהמה שהיצור הזוהר והמופלא הזה שומר עלי ומחשיב אותי עד כדי כך. בשמונה שנות הנסיגה האלה נלחמתי איתה בכל הכוח והיוזמה שהיו בי. אני כל כך מקווה שעכשיו אני יותר ראוייה להיות הבת של אסתר ויוסף.
מאז שאבן גבירול כתב את הקינה שלו עברו יותר משלוש מאות אלף שקיעות. מיליוני בנות קברו מיליוני אימהות. את הקינה הזאת קראתי כבר עשרות פעמים אבל אף פעם לא לגמרי האמנתי לאבן גבירול. חשבתי שהוא מגזים. עכשיו אני מאמינה שיש צער שמתוכו ככה זה נראה: "והשחק אזי קדר כאילו/ בשק על מות אסתר ויוסף יכסה.

זכרונות על  אסתר,
לאה נאור

אני רוצה לשתף אתכם בכמה זיכרונות על האשה החזקה והנפלאה הזאת. המורה, המתרגמת, הסופרת , המנהלת, גיסתי, אסתר מישאל.
אני זוכרת את החתונה של אחי הבכור, יוסף, עם בחירת לבו, אסתר, בחצר הבית הקטן שלנו בהרצליה בקצה הסימטה על יד הוואדי. ברפת געתה הפרה, התרנגולות נאספו ונסגרו בלול שלא יפריעו. אבל הן הפריעו. אין לתאר את השמחה שהייתה שם. אחי חזר שנה קודם לכן מן השבי בירדן, הוא היה פצוע וכאוב, ואסתר הייתה כל כך יפה, כל כך חכמה ובטוחה בעצמה. כמה שמחנו בשמחתו של יוסף שהוא בונה את חייו ביחד איתה.
אני זוכרת את הבית הראשון של זוג המורים הצעירים והמוכשרים האלה בירושלים. הם שכרו מבנה שהיה פעם לול בחצר הבית של משפחת מטות בשכונת קריית משה. שם נולדה וגדלה הדס בשנותיה הראשונות. כשבאתי לבקר את התינוקת, הדס, יוסף התגאה שהוא קנה תנור חימום חשמלי לחמם את החדר היחיד שהיה להם, בקור של ירושלים, אסתר צחקה : "התנור מחמם בעיקר את עצמו, ויפה מצדו."
כאשר אסתר הייתה סגנית מנהל, ולאחר מכן מנהלת הסמינר למורים בירושלים
שאלתי אותה פעם: "את המנהלת של הסמינר וגם מורה בכיתה. זה לא קשה? למה את לא עוזבת את ההוראה בכיתות?, והיא ענתה לי: אסור לאבד את הקשר עם התלמידים. הקשר הזה עם הילדים הוא העיקר. כל השאר זה רק גלגלי עזר."
אסתר ויוסף היו הזוג המושלם. באהבה, בכבוד, בעזרה זה לזו וגם בעזרה לאחרים. היו להם הרבה שנים מאושרות. נזכור אותם באהבה גדולה. יהי זכרם ברוך

אסתר נפטרה ביום חמישי      20.5.21  בת 96