צייד הצבעים, סיפורו של נחום גוטמן
אודות הספר |
תגובות וביקורות |
מחבר/ת: לאה נאורהוצאה: יד יצחק בן צבי., 2012
משהו על הספר:
"כמה קשה להיות סופר. אני אף פעם לא אהיה סופר. אהיה צייר, או צייד, או מגלה ארצות אולי," סיפר הסופר והצייר נחום גוטמן על חלומות ילדותו.
אולי הוא עצמו לא ידע עד כמה הגשים את כל חלומותיו:
בסיפוריו ובציוריו גילה לנו גוטמן ארצות רחוקות, וגם את ארצנו שלנו.
במכחולו ובעטו הצליח "לצוד" חיות, אנשים, נופים וחוויות.
גוטמן היה צייר עטור פרסים, פסל ואמן פסיפס נחשב בעולם, וגם חתן פרס ישראל לספרות ילדים.
ועם זאת היה אדם צנוע, חביב, טוב לב ושופע הומור, חיפש ומצא בכל מקום צבע נוסף ויופי שרק הוא היה מסוגל לגלות.
הוא ידע לצוד את המראות ואת הצבעים של העולם.
זהו סיפורו של נחום גוטמן - "צייד הצבעים".
פתיחת הפרק הראשון: "ליד החלון"
נחום הקטן עמד ליד החלון והסתכל בגשם.
הוא היה כמעט בן שלוש. גם כשעמד על קצות אצבעותיו והזדקף מלוא קומתו – לא יכול היה להגיע אל החלון. לכן גרר את שרפרף העץ הישן של סבתא מינצה והציב אותו מתחת לחלון, טיפס עליו והדביק את אפו הקטן אל הזכוכית המכוסה באדים.
הוא צייר באצבעו עיגולים שקופים באדים שעל הזכוכית והביט דרכם החוצה.
אחיו, יעקב בן השבע, בא ועמד על ידו.
"מה אתה רואה?" שאל.
"גשם," אמר נחום בהתפעלות.
ועוד קטע
מתוך הפרק: "פעם חלמתי והנה אני באפריקה, וזהו ציור חלומי."
יצחק יציב הרים אליו את עיניו הטובות ממכתבי הילדים שהגיעו למערכת.
"רוב המכתבים מיועדים אליך, גוטמן," אמר לו. "ואני מחכה בקוצר רוח לפרק הבא. תוכל לתת לי רמז מה יהיה בו?" שאל.
"עדיין אינני יודע, עוד לא כתבתי אותו" אמר נחום, ואסף את המכתבים המיועדים לו.
"ברל מבקש שתיגש אליו," אמר לו יציב.
נחום נכנס בהתרגשות לחדר העורך הראשי. ברל כצנלסון קם ממקומו ולחץ את ידו: "בכל פעם שאני מקבל לידי את גיליון 'דבר לילדים' אני ראשית כל רוצה לראות מה אתה כתבת. איך המשכת את הסיפור בהמשכים," אמר לו.
"תודה," השיב נחום במבוכה.
ברל חייך: "גוטמן, אולי אתה לא מבחין בכך, ומישהו צריך להגיד לך: אתה הסופר המקורי ביותר שיש לנו. סיפוריך הם תופעה חדשה בספרותנו. אתה מצאת בשביל 'דבר לילדים' את האוצר. יש לנו אוצר ביד."
"איזה אוצר?" תמה נחום.
"אוצר לובנגולו מלך זולו," אמר ברל.
מתוך הפרק: "אתה הבן של הצייר? גם אתה מצייר?"
כאשר התפרסם סיפור מצויר חדש של נחום גוטמן ב"דבר לילדים" היה חמי הילד הכי חשוב בבית הספר ובשכונה. הוא ידע שבוע שלם לפני כולם מה יהיה הפרק הבא, האם "אבא של חמי" מכין עוד סיפור? האם יהיה בשבוע הבא סיפור חדש על "כושי ונושי" של הסופרת האהובה ימימה טשרנוביץ? ויכול היה לגלות זאת בסוד לחברים שלו אברמלה, הבן של החברה הכי טובה של אמא ואבא, ציונה תג'ר, יחיאל, הבן של האדריכל בנימין צ'לנוב, אריק ודני וילדים אחרים, אפילו אם היו גדולים ממנו בשנה או שנתיים.
לפעמים לא היה מתאפק ושואל את אביו: "החברים שלי רוצים לדעת מה יהיה הפרק הבא."
"איני יודע, חמי, עוד לא כתבתי את ההמשך. אף פעם לא כתבתי ספר שלם ומסרתי אותו לדפוס. אני מצייר פרק אחד, ואחר כך כותב אותו. מחר אביא אותו לבית הדפוס ואז פועלי הדפוס בעיתון 'דבר' יקראו בו, ולפי החיוך אני ארגיש אם כתבתי טוב או לא טוב, ואז אכתוב את הפרק הבא. כך כתבתי תמיד."
...
"הבית של משפחת גוטמן היה בית יפהפה. מאז ועד היום לא ראיתי בית יפה שכזה," סיפרה תמר. (הסופרת תמר ברגמן לבית יפה, בת דודתו של חמי). "הבית היה מלא תמונות, ציורים נהדרים ופסלים של נחום, ועבודות תפירה, רקמה וסריגה של דורה. דודתי דורה הייתה תופרת לי שמלות יפהפיות כמתנה לכל יום הולדת שלי, ואני אהבתי לבוא לשחק עם חמי. פעם, הייתי כבר בת שבע או שמונה וקראתי 'דבר לילדים', שיחקתי עם חמי בחצר. נכנס אדם גבוה שחייך אלינו בצורה כזאת שידעתי שהוא אוהב ילדים. דורה קראה לי ואמרה: "תמי, בואי ותכירי את יצחק יציב."
כמה התרגשתי. קראתי את המאמרים שלו 'במעגל הימים' שכתב ב'דבר לילדים'. נכנסתי. הוא ישב ליד שולחן העבודה של הדוד שלי, נחום, והביט בציורים. פתאום הכרתי את הציורים: הלוא אלה הציורים מ'דבר לילדים'. בבת אחת, כאילו הכה בי ברק פתאומי, הבנתי: "הדוד שלי, נחום, הוא נחום גוטמן."
מתוך הפרק ""חג לעין ושמחת אמת בלב"
"מוזר," אמר נחום "הלוא אני צייר ולא סופר לילדים. מעולם לא כתבתי ולא ציירתי במיוחד לילדים. ילד מתבונן הוא בן אדם שלם. מבין ומרגיש. ואני מצייר לבני אדם גדולים או קטנים. והנה זכיתי בפרס הגבוה ביותר הניתן בארץ. לא על ציור, לא על פיסול ואפילו לא על עבודות הפסיפס שלי, אלא דווקא על תרומתי לספרות הילדים."
"אבל נעים לקבל פרסים, אתה אוהב לקבל פרסים," אמרה דורה.
נחום הביט בה במבט רציני ואמר: "את יודעת, דורה, מה אני אוהב. אני אוהב את המשפחה שלי. אני אוהב את הבית הוורוד והקטן שהיה לנו. אני אוהב להאכיל יונים, להשקות את הגינה, לאכול שקדים ולצייר או לפסל. לחפש דרכים חדשות לבטא דברים ישנים."
