(שני הפרקים המובאים כאן הוצאו מן הספר הגמור בגלל אורכו.)

 

הפרק  "סבתא מינצה וסבא חיים"

והפרק "נפש רצוצה" על ילדותו והתבגרותו הקשה של שמחה אלתר גוטמן, הוא הסופר והעורך בן ציון, אביו של נחום גוטמן.

 

 

אני רואה חשיבות רבה בסיפור על סבו, של נחום גוטמן, ובעיקר על סבתו האהובה שהיה לה חלק חשוב בחייו, והשפעתה על התפתחותו הייתה עצומה. הפרקים נכתבו במהלך כתיבת הספר "צייד הצבעים, סיפורו של נחום גוטמן." ונועדו לבוא לפני מעבר המשפחה מטלנשט לאודסה.

בגלל אורכו של הספר הוצאתי, (לצערי) את  שני הפרקים האלה מן הספר הגמור. אחרי הכל זה סיפורו של נחום, והוא לא נכלל בפרקים האלה. זו סטייה בלתי נסלחת מהנושא העיקרי. אך חשיבותם לגבי משפחתו של נחום גוטמן ולגבי הבנת מקורותיו אינה מוטלת בספק.

 

 

 

 

סבתא, מה זה ראש סוחר?' שאלה רחל.

"למה את שואלת, חביבה שלי?" התעניינה סבתא.

"שמעתי שסבא חיים אומר שיש לך 'ראש סוחר'. מה זה?"

"כן? ככה הוא אומר?" נבוכה סבתא מינצה.

"'ראש סוחר' זה ראש מלא חכמה," חייכה רבקה. היא פנתה אל חמותה והוסיפה: "סבא חיים מתגאה בך תמיד, מינצה. הוא מספר לכולם כמה חכמה אשתו ומוסיף: 'ומי עשה אותה כך, לא אני?"

"והוא צודק," הסכימה סבתא מינצה. "הלוא הייתי ילדה בת 15 כשהתחתנתי עם חיים. ואת יודעת שהוא היה כבר אלמן ואב שכול, ומבוגר ממני בעשרים שנה ויותר. חיים קשים עברו עליו."

"ספרי לי," אמרה רבקה. "הלוא אנחנו נוסעים עוד מעט ומי יודע מתי תהיה לנו הזדמנות נוספת לדבר."

"ספרי, ספרי. אני אוהבת שאת מספרת," אמרה רחל.

גם יצחק עזב את הספר שקרא בו והתקרב אל סבתא מינצה להקשיב שוב לסיפור שכבר שמע הרבה פעמים. וסבתא מינצה סיפרה:

"חיים שלי נולד למשפחה אמידה ומכובדת לפני ששים ושש שנים."

"זאת אומרת שסבא חיים נולד בשנת 1834. ועכשיו, כשהתחילה המאה החדשה הוא כבר בן ששים ושש," מיהר יצחק להפגין את ידיעותיו.

"נכון מאד. עכשיו אנחנו כבר בתחילת המאה העשרים, אבל סבא חיים נולד בתקופה הנוראה של הצאר ניקולאי הראשון, שהטיל גזרות גיוס בכל רוסיה. היתה אז תקופת החטופים. הקנטוניסטים,

"מה זה בדיוק קנטוניסטים?" שאל יצחק.

"קנטון זה מחנה צבאי. הילדים היהודים שנחטפו לצבא הרוסי נקראו קנטוניסטים."

"חטפו גם ילדים?" שאל יעקב ממקומו ליד אחיו הקטן, נחום, שעדיין הביט דרך החלון החוצה.

"כן, הם חטפו אפילו ילדים בני שבע ושמונה. היהודים היו חייבים לספק חיילים לצבא הרוסי. מספר החיילים לכל עיירה נקבע מלמעלה, והיו חטפנים, גם יהודים, שתפקידם לחטוף ילדים יהודים כדי למלא את המכסה. הם חטפו ילדים שחזרו מה'חדר'. חטפו ברחובות, בחצרות, בכל מקום. ילד יהודי שיצא מהבית לא תמיד חזר לביתו."

"מה עשו עם הילדים האלה עד שיגדלו ויוכלו להתגייס?" התעניין יצחק.

"הרעיבו ועינו אותם. הכריחו אותם בעינויים להמיר את דתם. והכינו אותם במכות, קללות ואימונים קשים לגיוס לצבא הרוסי. ותבינו, ילדים שלי, חובת הגיוס נמשכה עשרים וחמש שנים מרגע שהגיעו לגיל המתאים. ילד חטוף בן שמונה נדון לשלושים וחמש שנים של סבל ואפילו יותר."

"זאת אומרת שילד שנחטף אבד למשפחתו," נאנחה רבקה.

"זה נכון. רבים מהילדים המסכנים האלה מתו בעינויים, או ביחידות השדה בצבא. אחרים המירו את דתם, רובם לא חזרו." אמרה סבתא בעצב.

"אבל סבא חיים לא היה בצבא הרוסי. איך הוא הצליח להתחמק?" שאל יצחק.

"הוריו של חיים שלי הצליחו, בכסף רב, להציל אותו מן הגורל המר הזה: כשהיה ילד בן שמונה הבריחו אותו למקום בטוח מחטיפות, הלבישו אותו בשמלה ארוכה, חיפשו אותו לילדה ורק כך הצליחו להבריח אותו אל מחוץ לגבול רוסיה. לרומניה."

"ואיך הוא הסתדר לבדו ברומניה?"

הוא התחבא בבית הרב בעיירה יהודית. הרבנים בעיירות הסמוכות לגבולות רוסיה התפרנסו מהסתרת ילדים יהודים שהצליחו לברוח מהחטיפות."

"כמה זמן הוא התחבא שם,  בבית הרב?"

"עד שאזל הכסף להוריו, והוא נאלץ לעזוב, התגלגל בדרכים במשך שנים. כשהיה בערך בן עשרים מת הצאר ניקולאי הראשון, והצאר אלכסנדר שבא אחריו ביטל את הגזרה הנוראה של חטיפות לצבא. חיים חזר לביתו, ואז נודע לו כי אביו מת, הוא נאלץ לפרנס את אימו האלמנה, להשיא את אחותו ולטפל במשפחה. חיים התגבר על כל הקשיים, ובנה לעצמו משפחה. הוא נשא אשה, נולדו לו חמשה ילדים. הוא פתח לו חנות והתפרנס בכבוד, כמו כל היהודים פה, בטלנשט. אבל אשתו הראשונה וכל חמשת ילדיו נפטרו בגיל צעיר והוא נשאר, גבר בן שלושים ושש, אלמן ושכול, שבור בנפשו. לא היה בו כוח לפרנס אפילו את עצמו."

 "סלחי לי שאני שואלת אותך, מינצה, הלוא היית ילדה יפה וחכמה בת חמש עשרה, והוא מבוגר ממך בעשרים ואחת שנים. איך הסכמת להתחתן איתו?" שאלה רבקה.

"לא שאלו אותי. הייתי יתומה מאבי. אמי ואני חיינו בצמצום ממה שנתנו לנו קרובי משפחה, חלק מהזמן גרנו אצל דודי, שמחה מינציס, בטלנשט, וחלק מהזמן אצל קרובים בכפרים סמוכים. לא היתה לי שום נדוניה. ילדה יתומה בלי ייחוס אבות, בלי נדוניה, מי ירצה אותי? הקהילה השיאה את היתומה לאלמן, ערכו חתונת מצווה ופתרו שתי בעיות בבת אחת."

"את חושבת שזאת הדרך הנכונה לפתור בעיות שכאלה?" תמהה רבקה.

"איני יודעת. לפחות במקרה שלנו זה הצליח. רק אחרי החתונה גיליתי את מזלי הטוב. הרי לא יכולתי למצוא לי בעל טוב, חביב, אהוב ויפה, דואג ואוהב מחיים שלי. גם אמי מצאה לה בית אצלנו, וחיים - כאילו נולד מחדש. הוא לא האמין באושרו, ולא תאר לעצמו שאחרי כל הסבל הנורא שעבר עליו – תבוא אשה צעירה ותביא לו אושר, אהבה והצלחה. נכנסתי לחנות והחנות פרחה."

"בגלל זה הוא קורא לך 'ראש סוחר'" קראה רחל בשמחה.

סבתא מינצה המשיכה: "כעבור שנתיים, כשהייתי בת שבע עשרה נולד בננו הבכור, אבא שלכם, שמחה אלתר, ואחריו עוד שתי בנות. אבל שמחה שלנו היה מקור שמחתנו, מחמל נפשנו וחרדת לבנו."

מינצה קשרה בסרט בד את הכרית המלאה בגדים שנארזו לקראת המסע לאודסה והמשיכה: "כשנולד שמחה אלתר, חיים היה כל כך מאושר, אבל חשש מן המזל הרע שליווה אותו כל חייו. הוא מיהר אל הצדיק מראשקוב שאמרו עליו כי הוא מצאצאי הבעל שם טוב, וביקש ממנו עצה איך להיפטר מן המזל הרע ואיך לשמור את התינוק היקר בחיים. הצדיק יעץ לקרוא לילד בשם שמחה למזל, וכשחלה הילד יעץ, ליתר בטחון, להוסיף לו עוד שם, אלתר, שפירושו זקן, כדי שיגיע לגיל זקנה ולא תשלוט בו עין רעה. באמת שמחה אלתר גדל והביא לנו הרבה נחת. הוא היה ילד טוב, יפה ומנומס. הלבשנו אותו בבגדים היפים ביותר, והשגחנו עליו שילמד, שיתנהג יפה, שלא ישחק עם ילדים שובבים. הוא גדל בבית ולא שיחק בחוץ כמו ילדים אחרים. דיבר בנימוס עם מבוגרים ממנו. כולם קראו לו 'חכם גדול' ו'צדיקל'. התווכחו איתו על דברי תורה וצבטו לו בלחייו מרוב חיבה. בכל יום ששי, ב'חדר', כשהרבי בחן את הילדים מה למדו השבוע הוא היה מצטיין ומפליא את הבוחן. המלמדים התפעלו מכישרונו, והעלו אותו ללמוד עם ילדים בוגרים ממנו. תמיד הוא היה הצעיר בכיתתו. בגיל שבע, כבר למד גמרא. חומש עם פירוש רש"י, משנה. ובאמת כבר בגיל עשר התפרסם שמו כילד טוב ותלמיד חכם. והתחילו שדכנים לדפוק על דלתנו. גם אבא שלך, רבקה, סוחר הבקר העשיר, ר' עוזר ברלין בכבודו ובעצמו שלח אלינו שדכן."

רבקה חייכה: "כן, אבי אמר לי שהוא מצא עבורי חתן תלמיד חכם, מנומס, פיקח וחריף. כשיגדל הוא יהיה סוחר עשיר יודע ספר, שזה בדיוק החתן הראוי לבתו של ר' עוזר ברלין. לא ידעתי אז שהוא בסך הכל ילד בן עשר. ואני הייתי מבוגרת ממנו. כבר בת שתיים עשרה."

"אבל אנחנו לא מיהרנו לשדך אותו," המשיכה מינצה. "חיים רצה לחכות. הוא אמר 'כשיגדל הגדי יהיה שווה יותר.'"

"באמת היה שווה יותר?" התעניין יצחק בחיוך.

סבתא מינצה היססה והשתתקה. איך תספר לילדים על האסון הגדול שקרה? הרי היא לא יכולה לספר לנכדיה הקטנים שאביהם יצא לתרבות רעה בגיל בר מצווה. היא לא תעז לספר על שני הספרים האסורים, ספרי השכלה בעברית, שנמצאו חבויים מתחת למזרון שלו ושברו את לב אביו מבושה ומצער.

 

"סבתא, מה קרה? תמשיכי לספר," ביקש יצחק.

 

סבתא מינצה היטיבה את מטפחת המשי הלבנה שלה סביב ראשה והתנצלה: "סלחו לי," אמרה, "סבא חיים לבדו בחנות. אני חייבת לראות איך הוא מסתדר." היא התחמקה בזריזות אל החנות שבחדר הסמוך. לעולם לא תספר לילדים שאביהם, "החכם הגדול" "הצדיק'ל" שלהם הפך לנפש רצוצה.

 

 

 

 

 

 

 

שמחה אלתר גוטמן חיכה בכיליון עיניים שימלאו לו כבר שלוש עשרה שנה. אולי אחרי חגיגת בר המצווה שלו יפטרו אותו מן החובה ללכת ל"חדר" של ה"מלמד" השנוא עליו וירשו לו ללמוד לבדו בבית המדרש. הוא שינן בלבו שוב ושוב את ההפטרה שיקרא בבית הכנסת. הרבי הסביר לו שהשנה ראש חודש ניסן חל בשבת. ולכן ההפטרה שלו היא פרשת "פרה". המתארת את הדרך להיטהר מטומאה. "זוהי פרשה קשה ולא פשוטה. אבל אני מקווה שאתה 'חכם גדול' ותצליח ללמוד אותה, לא כל ילד יכול," הסביר לו הרבי. שמחה-אלתר שמח: פרשה המלמדת איך להיטהר מטומאה מתאימה לו בהחלט. בסתר לבו ידע שעליו להיטהר במהירות האפשרית מחטאים קשים שהיו לו בלב וטימאו אותו: כי הלוא החטא נורא הוא לשנוא את ה"חדר" ולפחד מה"מלמד" המכה באגרוף. וגם שאלות אסורות וטמאות עלו בלבו למרות רצונו. הוא רצה להיטהר מן החטאים האיומים האלה ולהיות יהודי ירא שמים ועובד את ה' באהבה, בשמחה ובאמונה שלמה. כמה שמח כשאבא אמר לו: "אתה צריך להתכונן לבר מצווה שלך. יש לך מזל והפרשה שאתה צריך ללמוד היא פרשת "פרה", שבה לומדים את הדרך להיטהר מטומאה," אמר לו אביו.

הוא היה יושב ב "חדר" ומשנן בלבו שוב ושוב את הפרשה שנועדה לטהר את לבו: "ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום, אשר לא עלה עליה עול, ונתתם אותה אל אלעזר הכהן ולקח אותה אל מחוץ למחנה ושחט אותה לפניו" (במדבר, י"ט). הרבי הסביר לו כי הדרך להיטהר מטומאה היא באמצעות אפר של פרה אדומה ולבו הסורר חזר ושאל למה? איך מעשה נורא כזה יטהר מישהו מטומאה?

הוא ידע שזו שאלה אסורה. חטא נוסף על חטאיו הרבים. אסור לו לפקפק בכתוב בכתבי הקודש, והוא צריך להיטהר ממחשבות אסורות, אבל מה יעשה והמחשבות מציקות לו והספק מכרסם? כל פסוק בתפילה שעליו לומר בכל יום מעורר בו שאלות אסורות שאין לו תשובות עליהן. למשל למה עליו לברך בכל בוקר "שלא עשני גוי?" הלוא ילדי האיכרים הרוסים גרים בכפרים הטובעים בירק, בתוך גנים ובוסתנים מלאים פירות, והם חופשיים מן ה"חדר" ובחצרות שלהם יש חיות ועופות, ציפורים ופרחים, ואלוהים השפיע עליהם מרחב ויופי, והם מטיילים להם בתוך היערות היפים שמעבר לעיירה הצפופה והאפורה. טוב להם. הלוואי והיה גם הוא איתם. 

או למה עליו לברך בכל בוקר "שלא עשני אשה?" והלוא זלדה, בתו של הרבי פטורה מן הלימודים ומן הרצועה, וקולעת לה צמה שחורה ועבה מול הראי, ושרה שירים בקול צלול ועדין, והיא כל כך יפה.

"שמחה אלתר, קרא את השיעור!" נחת אגרופו של ה"מלמד" על ראשו החולם.

הוא הרכין את ראשו ושתק. קשה לו להתנער בבת אחת ממחשבותיו, עדיין יש לו חלומות בתוך לבו.

"שמחה אלתר, באיזה פסוק אנו קוראים?" קולו של הרבי היה רם כצעקה. אך לא קיבל תשובה. לא היה לו מושג באיזה פסוק קוראים. חברו רמז לו באצבע על פסוק מסוים, אבל לאסונו זה לא היה הפסוק הנכון.

"גוי שכמוך! אם לא תשעבד את ראשך - חיים אקבור אותך בשבוע הזה" ואגרוף קשה חזר ונחת על ראשו ועל ערפו הכפוף ולא הרפה.

 מוכה ומושפל ישב ב"חדר" כמו ציפור כלואה שמתלבטת בכלוב ומחפשת את הדרך לצאת.

כמה מכות ספג שמחה האומלל מן ה"מלמד" שלו, אבל יותר מכאב הגוף כאב לבו. השאלות האסורות ייסרו את נפשו יותר מאשר המכות שייסרו את גופו.

 

יום אחד קיבל בסתר מחבר את הספר "אהבת ציון" של אברהם מאפו. הוא קרא בו וחייתה נפשו. כמו אסיר שנפתח לו חלון אל העולם שמחוץ לכלא. מאז התחיל להתיידד עם חברים שהיו בבתיהם ספרי השכלה. כשקרא בספרי ההשכלה שקטה רוחו לזמן קצר, עד שמצפונו שב וייסר אותו. מה יגיד אבא? מה יגיד הרבי? הלוא אלה ספרים אסורים. הוא ידע שחטאו גדול ועונשו יהיה מר אך לבו משך אותו אל ההשכלה, אל הסיפורים והשירים בעברית, אל התשובות הבהירות לשאלותיו האפלות. אל האור.

עד שקרה הגרוע מכל. אימו מצאה שני ספרים אסורים חבויים מתחת למזרון של בנה. מינצה הנבוכה מיהרה אל חיים שלה, והוא הלך מיד להתייעץ עם הרבי מה עושים בבן היקר שיצא לתרבות רעה.

כמו אש בשדה קוצים התפשטה השמועה בעיירה: "הילד הטוב" התפקר. "הצדיקל" קורא ספרים אסורים בעברית. מרוב בושה התהלך אביו בראש מורכן כאילו נתפס בגניבה. 

אפילו השדכנים חדלו לבוא, ורק שדכן עקשן אחד ששלח אליו ר' עוזר ברלין עוד מאז היה "ילד טוב" בן עשר חזר ובא ולא הרפה.

אימו ראתה את בנה מתהלך כחולה. בשרו כחש ורוחו נפלה. היא חששה לבריאותו הגופנית והנפשית, ואמרה לבעלה בהיסוס שלפי דעתה המוצא היחידי מן הסבך יהיה להסכים לשידוך. "ומזל שר' עוזר ברלין עדיין שולח אלינו את השדכן, ומעוניין בשידוך. אולי אם יצא הילד מרשותו של ה'מלמד' וייכנס בעול פרנסה יירגע מעט. אולי אם תהיה עליו אחריות לאשה ולמשפחה משלו – וחותנו יכניס אותו לעסקי הבשר הפורחים שלו - תירגע נפשו הרצוצה."

 אבל גם לאחר שארס לו את רבקה לבית ברלין כשהוא בן חמש עשרה והיא בת שבע עשרה שנה, וגם לאחר שהשיאו אותם בעסק גדול ונולד להם בנם הראשון, יצחק, לא הרפה שמחה אלתר מן הספרים האסורים. להיפך, הוא היה חופשי להתעמק בהם יותר ויותר. ומה שגרוע יותר - ניסה את כוחו בכתיבה בעברית וביידיש.

על שיריו הראשונים ששלח לסופר הנערץ עליו, שלום עליכם, כדי שיביע את דעתו עליהם קיבל תשובה מייאשת: "אייעצך: שירים אל תכתוב, אל תכתוב שירים!"

"מה קרה? למה אתה חיוור כל כך?" נזעקה אליו אשתו הצעירה בדאגה.

"אם נשארתי בחיים אחרי התשובה הזאת, ששלח לי שלום עליכם, סימן שאני חזק מצור," השיב לה,

ומיד שלח סיפור שכתב ביידיש "מיין חבר" ("החבר שלי") לסופר י. ל. פרץ, שהיה ידוע בעידוד שהעניק לסופרים צעירים. בסיפורו תיאר בכישרון והומור את כל התסכול והדיכאון של בן עיירה, אברך משי עדין ומוכשר, שאין לו עתיד והוא שוקע עד צוואר בבוץ ובטיט של העיירה טיטוביץ (היא טלנשט).  הוא חתם על הסיפור בשם עט שאימץ לעצמו ביידיש: ציונזאהן (בן ציון). את השם בן ציון אימץ לו כשמו הספרותי בהשפעת "אהבת ציון" של מאפו שכל כך אהב.

 הסיפור התקבל בהערכה. הסופר י. ל. פרץ הדפיס אותו במוסף הספרותי שלו: "ספרות וחיים" (ליטראטור און לעבן) ואף כתב לו כי סיפורו הוא "מעשה ידי אמן" ועודד את הסופר ש. בן ציון להמשיך לכתוב.

שמחה אלתר גוטמן בן ציון לא היה זקוק ליותר מכך. הוא שלח סיפורים לכל כתב עת עברי שהכיר. סיפוריו נדפסו בעיתונים "המליץ", "הצפירה" ואפילו ב"לוח אחיאסף" שנחשב ליוקרתי במוספים הספרותיים של התקופה, והשם ש. בן ציון התחיל להתפרסם כסופר עברי.

סיפורו הראשון "מיין חבר" או כפי שתרגם אותו לעברית מאוחר יותר: "משי" וסיפורו הגדול והכואב "נפש רצוצה" היו בין הסיפורים שהקנו לו, במשך הזמן, את פרסומו הגדול כמבטא את החיים ללא עתיד ואת תקוות הנעורים שנכזבו, בעיירות היהודיות של מזרח אירופה.

 

מיד אחרי החתונה הכניס אותו חותנו לעסקי מסחר הבקר, אבל כאן נכשל גוטמן כשלון צורב. לבו כאב על העגלים הצעירים המובלים על ידו לשחיטה ועל הפרות הגועות אחריהם. הוא זכר את "אפר הפרה האדומה", תעב את מקצועו והתבייש בו. כישלונו היה בולט כל כך שהאיכרים שבכפר צחקו לחותנו המנסה שוב ושוב לחנכו למסחר: "הנה החתול מביא את הגור שלו ומנסה ללמד אותו לצוד עכברים." 

בזמן קצר שקע  בחובות, והחליט לבקש לו פרנסה אחרת, המתאימה למעמדו החדש כסופר עברי. בינתיים נולדו הילדים בזה אחר זה, בקושי גדול שילם את חובותיו ויצא נקי מכל נכסיו. חבר מצא בשבילו משרת הוראה באחד הכפרים והוא החליט לעזוב את מסחר הבקר ולעסוק בהוראה.

"מה אתה עושה? באמת אתה רוצה להיות מלמד תינוקות? אחרי כל מה שעשינו בשבילך?" גער בו חותנו.

"זה רצוני," התעקש.

"והרי אצלנו בטלנשט יש סוחרי יין וסוחרי בקר וכולם מתפרנסים ברוך השם, ואתה בחרת במקצוע הנחות ביותר שיהודי יכול לבחור לו. מלמד תינוקות?!!!"

אבל שמחה-אלתר גוטמן התעקש. הוא השאיר את משפחתו הצעירה בבית הוריו ובהתלהבות רבה ניגש להוראה, מקצוע שמעולם לא למד, ולא היה לו מושג איך להתחיל ללמד. אבל הוא ידע טוב מאוד, מניסיונו העגום ב"חדר" מה אסור למורה לעשות, ולהפתעתו – הצלחתו היתה גדולה.  במשך הזמן מצא, או נכון יותר המציא דרך טבעית ופשוטה ללמד ילדים על ידי גירוי סקרנותם הטבעית. הילדים למדו אצלו בשמחה, ללא פחד ממכות ואיומים. השיטה הטבעית שלו התפרסמה, ומורים באו מרחוק לראות וללמוד את שיטתו, הצלחתו הגדולה כמורה הוליכה אותו מהכפר קאלארש בבסרביה אל העיר ניקולאייב שבאוקראינה, ומשם הוזמן על ידי ועדת החינוך שקמה בראשות אחד העם להקים ולנהל את ה"חדר המתוקן" באודסה.

ועתה, לאחר שתיים עשרה שנות נישואין, והוא אב לארבעה ילדים יש לו סוף סוף דירה משלו באודסה, יש לו משרה מכובדת, פרנסתו מובטחת, ועתה הוא יכול להביא אליו גם את משפחתו. הוא כבר כתב מכתב לעיירת הולדתו טלנשט, והזמין את רבקה אשתו וארבעת ילדיו לבוא אליו לאודסה. נדמה היה ששמחה אלתר גוטמן, או בשמו הספרותי בן ציון ,הצליח סוף סוף להרגיע את נפשו הרצוצה.

 

 

 מקורות לפרקים: "סבתא מינצה וסבא חיים"  ו"נפש רצוצה"

ש. בן ציון:  קטעי אוטוביוגרפיה, קווי זכרונות שנכתבו לבקשת מר ז. פישמן.

ש. בן ציון: רשימה אוטוביוגרפית בצורת מכתב לבנו בכורו יצחק.

יעקב פיכמן הפרק על ש. בן ציון, ועל בלץ וטלנשט,  מתוך ספרו "סופרים בחייהם" הוצאת מסדה 1942
סיפוריו האוטוביוגרפיים של ש. בן ציון. בעיקר הסיפורים "נפש רצוצה" ו "משי"