אבל אני כזה
אודות הספר |
תגובות וביקורות |
מחבר/ת: לאה נאור
הוצאה: ספריית פועלים, 1993
ילדים שאלו אותי מאין אני לוקחת את הרעיונות לשירים. עניתי שאני מסתכלת ומקשיבה. אפשר לכתוב שיר על כל דבר. למשל: בחלון יש עץ, צפור, חתול, על כל אחד מהם אפשר לכתוב שיר אם יש קצת דמיון. למשל הסתכלו בראי, יש לכם ראש, פנים, לב, מחשבות, חלומות, על כל אבר בגוף אפשר לכתוב המון שירים, מה שחשוב זה איך מסתכלים, מה בדיוק רואים ואיך מפתחים את הרעיון וכותבים על זה שיר.
השיחה הזאת שעשעה אותי והחלטתי לנסות.
את השיר הראשון כתבתי על השערות, אחר כך "פנים" "מצח" "תכניות" "מחשבות" וכן הלאה. השיר האחרון הוא על הזרת ברגל שמאל.
שירים נוספים בספר: "זכרון מצויין" "עיניים" "ריסים" "לחיים" "גומות חן" "אף" "ריחות" "פלטה בשיניים" "גרון כואב" "לב" "עור" "כאב בטן" "חיבוקים" "ציפרניים" "מפרק מצוין" "דברים מרגיזים" "דברים מפוזרים" "פיפי" "ישבן" "אין לי גבס" "ברכים " ו"שיר אחרון".
לצערי הספר אזל מזמן, וכל השירים שלו, התפזרו באתר לפי נושאים. ואולי, לאט לאט, גם יתאספו ויבואו לכאן.
לצערי הספר אזל מזמן, וכל השירים שלו, התפזרו באתר לפי נושאים. ואולי, לאט לאט, גם יתאספו ויבואו לכאן.
(רציתי להיות אחר,
קל להבין את זה.
רציתי להיות לגמרי אחר
אבל אני כזה.)
ממה מתחילים?
מלמעלה, מהתלתלים.
מהראש?
מהראש.
ומשם?
פשוט לגלוש.
למצח?
כן, תיזהר,
יש לי עיניים,
אף,
סנטר,
ממשיכים לצואר.
ונגמר?
לא, הלאה, למטה, דרך כל הגוף!
אוף!
שערות
על כל הראש שלי
מעל למחשבות
גדלות לי שערות
רק בשביל צרות.
צריך לחפוף,
צריך לשטוף
להרחיק מהפנים,
צריך לפתוח שם קשרים,
לבדוק אם יש כינים".
השערות שלי גדלות
יותר מדי מהר
וזו צרה
אני נורא שונא להסתפר.
כל ערב במקלחת
אני מחליט לי ככה:
כשאני אהיה גדול
אני רוצה קרחת.
פנים
את האף קיבלתי מאבא,
את העיניים מסבתא אסתר.
אף אחד עוד לא אמר לי
את האף קיבלתי מאבא,
את העיניים מסבתא אסתר.
אף אחד עוד לא אמר לי
ממי קיבלתי סנטר.
הפה שייך לאבא של סבא
או אולי לאמא של דוד,
על הפה עוד יש ויכוח,
זה עניין מסובך מאד.
האזניים של דוד אפריים
שאותו אני בכלל לא מכיר.
את המצח שכחתי ממי לקחתי
אבל אני מוכן להחזיר.
הפה שייך לאבא של סבא
או אולי לאמא של דוד,
על הפה עוד יש ויכוח,
זה עניין מסובך מאד.
האזניים של דוד אפריים
שאותו אני בכלל לא מכיר.
את המצח שכחתי ממי לקחתי
אבל אני מוכן להחזיר.
החיוך, הם אומרים, הוא מאמא.
החיוך אבל לא הצחוק.
כשאני צוחק בקול רם
זה צחוק של קרוב, או רחוק.
יש דברים שעוד לא החליטו,
הם עומדים, מביטים, מנסים,
למי יש גבות כאלה?
מה עושים עם כאלה ריסים?
בריסים, הם אומרים, יש דמעה.
הדמעה היא, אומרים הם לי,
די! מספיק! לא רוצה לשמוע!
הדמעה הזאת
היא שלי.
החיוך אבל לא הצחוק.
כשאני צוחק בקול רם
זה צחוק של קרוב, או רחוק.
יש דברים שעוד לא החליטו,
הם עומדים, מביטים, מנסים,
למי יש גבות כאלה?
מה עושים עם כאלה ריסים?
בריסים, הם אומרים, יש דמעה.
הדמעה היא, אומרים הם לי,
די! מספיק! לא רוצה לשמוע!
הדמעה הזאת
היא שלי.
מצח
המצח של אמא מלא מחשבות.
במצח של סבתא שני קמטים ישרים.
המצח של סבא מכסה את כל הראש.
הוא לא מסתרק. אין לו קשרים.
והמצח שלי?
נוגח כדורים.
המצח של אמא מלא מחשבות.
במצח של סבתא שני קמטים ישרים.
המצח של סבא מכסה את כל הראש.
הוא לא מסתרק. אין לו קשרים.
והמצח שלי?
נוגח כדורים.
תכניות
קודם אני אהיה בן תשע,
אחר כך בן שתיים עשרה.
אחר כך זה לא חשוב, כי אני כבר אהיה גדול
ואז כבר בטח שאדע לעשות הכל.
קודם אני אהיה בן תשע,
אחר כך בן שתיים עשרה.
אחר כך זה לא חשוב, כי אני כבר אהיה גדול
ואז כבר בטח שאדע לעשות הכל.
מחשבות
אל תוך הראש שלי
מתגנבות לי מחשבות.
באות, מסתובבות,
טובות ולא טובות.
אל תוך הראש שלי
מתגנבות לי מחשבות.
באות, מסתובבות,
טובות ולא טובות.
חושב על העולם
ואיפה הוא נגמר,
ומה היית משנה
ומה היה נשאר.
ןמי זה אלוהים?
הוא אוהב אותי?
אולי גם הוא, כמו כולם,
אוהב את אחותי?
אוהב את אחותי?
ואם אני אברח
ולא אהיה יותר -
הם ידאגו הרבה?
הם ישכחו מהר?
הם ישכחו מהר?
ומחשבה אחת
חוזרת במיוחד.
עך גלידה תות שדה
וגלידת שוקולד.
זכרון מצויין
הזיכרון שלי מצויין
אבל קצת לא לעניין.
אני זוכר רק דברים לא חשובים,
למשל את הפעם הראשונה שאכלתי ענבים,
אבל קצת לא לעניין.
אני זוכר רק דברים לא חשובים,
למשל את הפעם הראשונה שאכלתי ענבים,
ושנסענו ברכבת, ואיך צפר הקטר,
והשקיעה ההיא בירושלים, ואת הצבע של ההר,
ואפילו שיר ארוך של גדולים, אני זוכר את כל המלים,
לא יודע איך הצלחתי.
אבל לגמרי שכחתי
איפה שמתי את המעיל,
והשקיעה ההיא בירושלים, ואת הצבע של ההר,
ואפילו שיר ארוך של גדולים, אני זוכר את כל המלים,
לא יודע איך הצלחתי.
אבל לגמרי שכחתי
איפה שמתי את המעיל,
ולאן נעלם הסוודר.
וגם שכחתי שהבטחתי לסדר סוף סוף את החדר.
וגם שכחתי שהבטחתי לסדר סוף סוף את החדר.
עיניים חומות
מתחת לגבות שלי,
מאחורי העפעפיים
יש לי שתי עיניים רגילות.
מאחורי העפעפיים
יש לי שתי עיניים רגילות.
מה עושות?
מסתכלות.
העשב ירוק, הפרחים אדומים,
סגולים, כחולים, כתומים,
ויש שמש וירח וכוכב,
הכל זהב.
והשמים תכולים,
ולפנות ערב הצבע שלהם ורוד או סגול,
והעיניים שלי בולעות ובולעות את הכל.
אז איך הן נשארות תמיד רק בצבע חום
כאילו לא בלעו כלום,
עם כל האדום והכתום והזהוב והכחול והסגול?
את זה אני מנסה להבין
ולא יכול.
העשב ירוק, הפרחים אדומים,
סגולים, כחולים, כתומים,
ויש שמש וירח וכוכב,
הכל זהב.
והשמים תכולים,
ולפנות ערב הצבע שלהם ורוד או סגול,
והעיניים שלי בולעות ובולעות את הכל.
אז איך הן נשארות תמיד רק בצבע חום
כאילו לא בלעו כלום,
עם כל האדום והכתום והזהוב והכחול והסגול?
את זה אני מנסה להבין
ולא יכול.
ריסים
מזל שיש לי ריסים
תריסים
לסגור
כשהעיניים עייפות לי מן האור.
תריסים
לסגור
כשהעיניים עייפות לי מן האור.
לחיים
משני הצדדים של האף,
מתחת לעיניים,
צומחות לי לחיים
מיותרות
מתחת לעיניים,
צומחות לי לחיים
מיותרות
שעושות לי רק צרות.
כמעט כל מבוגר,
קרוב, רחוק, או סתם איזה מכר
מוכרח להגיד בקול מרוח כזה:
מתוק שכזה!
חמוד שכזה!
ותיכף הוא נוגע
או צובט
או ממשש לי ,
חבל שיש לי.
גומות חן
אם אפשר לתקן -
אם אפשר לתקן -
אני רוצה גומת חן,
אפלו שתי גומות חן,
אבל אין.
אף
בדיוק באמצע הפנים
אף.
מה הוא נדחף?
בדיוק באמצע הפנים
אף.
מה הוא נדחף?
מחוצף.
לפעמים כשאין לו מזל
לפעמים כשאין לו מזל
הוא נתקל.
אוהב להריח, אבל
היום לא מריח בכלל.
מנוזל.
חבל.
ריחות
את הדברים הכי טובים
הראש שלי שוכח,
אבל מזל,
האף שלי זוכר לי את הריח.
ריח אבק בחצר,
הראש שלי שוכח,
אבל מזל,
האף שלי זוכר לי את הריח.
ריח אבק בחצר,
וריח של גשם ראשון,
ריח קקאו בערב
לפני שהולכים לישון.
ריח פריחת תפוזים
בפרדס שעל יד הבריכה,
ריח צמיחת עשבים
במקום שעוד אין מדרכה.
ריח חדר האחות
חמוץ וחריף ומפחיד,
וריח היוד על הברך שלי
שפצועה לי תמיד.
וריח מלוח של ים
שעולה על החוף בגלים.
וריח נפלא במיוחד
שהולך אחרי אמא שלי.
שיניים
שונא חורים בשיניים
ואוהב ממתקים.
אז אני מצחצח בבוקר ובערב
נגד חיידקים.
אם אני שוכח לצחצח -
לא נורא.
אמא מזכירה
שיר אחרון
"רגע, רגע,
לא סיפרתי עוד הכל.
נשארה לי עוד הזרת
של רגל שמאל.
אין מה לספר הרבה,
היא נתקלת
בכל דלת.
זה הכל."
