וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר. וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל, וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹך הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע. (בראשיתף ב' ח'-ט')

הדבר הראשון שעשה אלוהים
בעולם הצעיר, בעולם הנעים,
הוא נטע עצים. הוא נטע גן פלאים
זה היה גן העדן של אלוהים.
העולם עוד היה חדש ונחמד,
אפילו הגשם עוד לא נולד.
בעולם החדש, בעולם הטרי,
אלוהים נטע גן עצי פרי.
בזהירות ובחכמה בחר אלוהים,
כל עץ יפה וטוב וטעים,
נהרות זרמו, בין דשאים וגזעים
והמים היו זכים ונקיים,
זה היה גן העדן של אלוהים.

"וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם וַיַנִּיחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָה וּלְשָמְרָה" (בראשית, ב' ט"ו)

הגן צמח על שפת נהר,
הפרי הבשיל, הפרי נשר,
האדם הסתובב בגן ושמר.
מפני מי? מפני מה? ה' לא אמר.
האדם לא שתל, לא השקה, לא עדר.
הנהרות השקו והזמן עבר.
הפרי הבשיל והפרי נשר.
הגן צמח והבשיל ופרח.
האדם אכל ואחר כך נח.
לא היה קשה וגם לא מסובך,
אבל גם לא מעניין כל כך.

"וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכָּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכַל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹּאכַל מִמֶּנוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית, ב' ט"ז-י"ז)

באמצע גן העדן של אלוהים
נטע אלוהים שני עצי פלאים:
העץ הראשון היה עץ החיים -
מי שיטעם
יחיה לעולם.
העץ השני, בו אסור לגעת -
היה עץ הדעת.
מי שיטעם יהיה חכם
וידע את כל סודות העולם.
וגם את הסוד החשוב מכולם:
מה טוב ומה רע, ומה טוב מאד.
רק הוא ואלוהים יֵדעו את הסוד.
האדם הסתובב בגן ונזהר לו
לטעום רק מן הפרי שמותר לו.
מדוע לא טעם גם מעץ החיים
למרות שהיו לו פירות נפלאים?
על פרי עץ החיים לא כתוב שאסור.
הוא יכול לאכול. זה בסדר גמור.
אולי לא ידע שאם רק יטעם
מפרי עץ החיים. הוא יחיה לעולם?
או אולי ידע, אבל האדם
בכלל לא רצה לחיות לעולם?
התנ"ך, בחכמה, לא הכל הוא מסביר.
התנ"ך, בחכמה, קצת חידות הוא משאיר.


"וַיֹאמֶר ה' אֱלֹהִים: לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ. אֶעֱשֶׂה לוֹ עֵזָר כְּנֶגְדּוֹ, וַיִּצֶּר ה' אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֶת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם לִרְאוֹת מַה-יִקרָא-לוֹ" (בראשית, י"ח-י"ט)


אלוהים ברא כל חיה ובהמה
כמו את האדם, מן האדמה,
והציג לו חיות ועופות ובהמות
ציווה שייתן לכולם שמות.
מי שאין לו שם – לא נחשב. לא קיים.
אלוהים נתן את השם לאדם,
והאדם נתן שמות לחיות
זה הסדר, וכך זה צריך להיות.
כך ישלוט בכולם, ואולי בינתיים
יבחר ביניהם ידיד או שניים,
כי גם בגן עדן, הקסום, הנחמד,
קשה מאד להיות לבד.
האדם נתן לכולם שמות,
לחיות לעופות, לדגים, לבהמות.
עכשיו יש כבר שם לכל דג וציפור,
לתיישים, לנחשים, לתנין ולדרור,
וכל שם שניתן – התאים נהדר.
וכל שם שניתן – התקבל ונשאר.
יש שמות לכולם. התפקיד נגמר,
האדם הצטיין בתפקידו.
החיות הלכו. הוא נשאר לבדו,
"ולאדם לא מצא עזר כנגדו".

"וַיִּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמֶה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן. וַיִּקַּח אַחַת מִצַלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָה, וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֶּלַע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם לְאִשָּׁה, וַיְבִיאֶהָ אָל הָאָדָם" (בראשית, ב', כ"א-כ"ב)

והלוא ביום הששי לבריאה
יחד איתו האשה נבראה.
"זכר ונקבה ברא אותם"
האמנם הסתיימה אז בריאת העולם?
כנראה ששום דבר לא נגמר.
עוד יש מה לעשות, תמיד משהו נשאר.
האשה נבראת שוב, זה כתוב, זה בטוח.
והפעם הזאת היא נבראת בניתוח.
למה? התנ"ך לא מספר,
הם היו הזוג הראשון בעולם:
לה קראו אשה, לו קראו אדם
הם היו זוג מיוחד,
כי נוצרו שניהם מבשר אחד.
איש ואשה, זכר ונקבה
לא כתוב אם הייתה ביניהם אהבה
הם דיברו ביניהם? באיזו שפה?
הוא היה חזק? היא הייתה יפה?
מה הם אמרו? לעולם לא נדע.
הזוג הראשון נשאר חידה.
אשה ואדם,
כל כך לבדם.
לא הייתה משפחה, לא היו ילדים.
לא כתוב אם הרגישו עצמם בודדים.
הם טיילו בגן עדן קטפו פירות.
עוד לא נולד הכאב. לא נולדו הצרות.
הם שתו מי נהר, אכלו מה שיש,
היו עירומים. עוד לא ידעו להתבייש.

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים" (בראשית, ג' א')

בגן עדן הייתה בעיה של ממש.
נחשו מי טייל שם? טייל שם נחש.
הוא לא זחל. עוד היו לו רגליים.
הוא טייל על ארבע? על הרבה? על שתיים?
הוא היה חכם. זה היה ברור לו -
האדם יעשה דווקא מה שאסור לו.
הוא ידע לדבר. הוא היה ערמומי.
הוא רצה לפתות וידע את מי.

וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה: אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים: לֹא תֹאכְלוּ מִכָּל עֵץ הַגָּן: וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָש: מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן נֹאכַל: וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמָר אֱלֹהִים: לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן" (בראשית ג' א-ג')

הנחש ניגש לאישה
הנחש לחש לחישה:
"שמעתי, אשה, שאתם בצרות.
למה אסור לכם לאכול פירות?"
האשה ענתה: "פירות מותר.
אנחנו אוכלים והפרי נהדר,
חוץ מהעץ שבאמצע הגן.
אלוהים אמר: אל תגעו בו! עד כאן!
אם נאכל נמות. זה המצב.
רק באתי, חבל שאלך כבר עכשיו."
הנחש לחש: כל כך תמימה את,
העץ האסור הוא עץ הדעת.
אלוהים לא רוצה שתהיו חכמים.
הוא רוצה אתכם טיפשים ותמימים,
בשבילו זה יהיה איום ונורא
אם תדעו, כמוהו, מה טוב ומה רע.
הוא חושש שתהיו דומים לו בכל
על טיפשים הרבה יותר קל לו למשול.

הנחש, כנראה, הצטיין בדיבור.
האשה חשבה: הוא חכם, זה ברור!
אולי הוא זלל מן הפרי האסור.
ונשאר בחיים? לדבר הוא יודע
ומה שאמר מאד משכנע.



וַתֵּרֵא הָאִשָׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל, וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּה וַיֹּאכַל וַתִּפָקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּים הֵם. וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרּת.) (בראשית, ג' ו'-ז')

האשה הסתכלה על פרי עץ הדעת:
באמת הייתה לו צורה משגעת
וריח גן עדן, הפרי כבר הבשיל
תאווה לעיניים, נחמד להשכיל,
זה היה אפרסק? אגס? תפוח?
בתנ"ך לא כתוב. זה נתון לוויכוח.
האשה שלחה אל הפרי את ידה,
היא לא אהבה לאכול לבדה,
היא נתנה לאדם, שותפה לסעודה!
הפירות היו יפים וטעימים
ושניהם נעשו קצת פחות תמימים,
רק עכשיו הבינו שהם עירומים.
הם ראו זה את זו, אדם ואשה,
ושניהם הסמיקו מרוב בושה.
לא היו בדי משי, גם לא בד כותנה.
"ויתפרו עלה תאנה".
הם היו המעצבים, וגם הדוגמנים,
מעצבים קדמונים, דוגמנים ראשונים.
והבגד הראשון שנכנס לאופנה -
חגורות חדשות מעלי תאנה.

"וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחִ הִיּוֹם. וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹך עֵץ הַגָּן וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל-הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה, וַיֹּאמֶר אֶת קוֹלְךָשָׁמַעְתִּי בַּגָּן, וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא" (בראשית, ג' ח'-י')

אדם ואשה נבהלו ועוד איך,
תארו לכם: קול אלוהים מתהלך.
קול בלי גוף מתהלך לו לרוח היום.
זה כל כך מפחיד, זה נורא ואיום.
ולמרות שאכלו מן הפירות הטעימים,
עדיין לא היו חכמים.
הם טיפסו על עץ! איזה תמימים!
הם חשבו שאפשר להתחבא מאלוהים.
"אַיֶּכָּה?" שאל אלוהים,
כאילו לא ידע איפה הם מתחבאים.

האדם הבין שהוא בצרה
הוא חיפש תירוץ. הוא מצא תירוץ רע:
"אני עירום וזה לא נעים
להֵראות עירום לעיני אלוהים."
התירוץ לא היה כל כך מוצלח
אלוהים כעס ושאל בערך כך:
מי אמר לך שעירום זה לא טוב?
למה התחלת פתאום לחשוב?
האם היית אידיוט גמור
ואכלת מפרי העץ האסור?"



"וַיֹאמֶר הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִיא נָתְנָה-לִי מִן הָעֵץ וָאֹכַל" (בראשית, ג' י"ב)

האדם, ניסה להתחמק
להאשים, להצטדק,
הוא גמגם במבוכה: מה יכולתי לעשות?
בעצמך נתת לי את האשה הזאת.
אני רק אכלתי מה שנתנה לי.
מסכן שכמוני. תראה מה היא עשתה לי?
אתה נתת לי אשה מפתה
לא רק אני אשם. גם אתה.

וַיֹאמֶר ה' אֱלֹהִים לָאִשָׁה: מַה-זֹאת עָשִׂית? וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכַל" (בראשית, ג' י"ג)

"מה עשיתְּ?" זו הייתה שְׁאֵלָה לא קשה.
"אני לא אשמה," נבהלה האשה.
"זה היה הנחש. הוא פיתה ולחש!
אני לא אשמה, אשם הנחש."

העולם עוד צעיר, רק נברא העולם,
עוד לא החכימו אשה ואדם
פתאום נתפסו, כמו שני ילדים.
ילדים מתביישים. ילדים רועדים
ילדים נפחדים.
מה יעשו? איפה יתחבאו?
כאן נולד התירוץ: "זה לא אני! זה הוא!"






"וַיֹּאמֶר ה' אֲלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ: כִּי עָשִׂיתָ זֹאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה וּמִכָּל חַיַּת הַשָּדֶה: עַל-גְּחֹנְךָ תַּלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךּ. וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךּ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךּ וּבֵין זַרְעָה, הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנוּ עָקֵב" (בראשית, י"ד- ט"ו)


אלוהים לא שאל את הנחש שום דבר.
להתווכח עם נחשים זה עניין מיותר.
הנחש לא ברח ולא התחמק.
למרות שהיטיב לדבר – הוא שותק.

הוא חטא, הוא פיתה, הוא ידע שאסור.
זה מגיע לו. עד עולם הנחש ארור.
לא ילך על רגליו, על גחונו יזחל.
לא יאכל פרי העץ. רק עפר יאכל.
לא יוכל לפתות את בנות האדם
כי שנאה תהיה ביניהם עד עולם.

העונש אולי כבד במיוחד
אך מתאים לחטא כמו כפפה ליד.

"אֶל הָאִשָּׁה אָמַר: הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְבוֹנֵך וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵך וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ" (בראשית, ג' ט"ז)


אלוהים לא ריחם על האשה.
בהתאם לחטאה הוא גזר את עונשה:
עד עתה היא שלטה, היא קבעה את הכל,
היא אמרה לו איזה פרי לאכול,
מעתה היא תשמע בקולו, הוא ימשול.
הפרי היה טוב. תאווה לעיניים,
נחמד למראה, ומתוק לשפתיים
אם היא שמחה בפרי שאכלה -
את עונש הכאב והעצב קיבלה.
היא ובִתָּהּ, הנינה, הנכדה,
נענשו בעצב ובכאב הלידה.
השמחה הגדולה ביותר בעולם
תתערב בכאב הגדול מכולם.
לאשה ולכל הנשים עד עולם.

מאז, שימו לב,
הכאב מתגנב
לכל חגיגה ולכל שמחה
ללידה, לפגישה, גם לארוחה.
גם מרוב שמחה האשה בוכה.




"וּלְאָדָם אָמַר: כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר, לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ: אֲרוּרָה הַאֲדָמָה בַּעֲבוּרְךָ. בְּעִצָבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כָּל יְמי חַיֶּיךָ, וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךּ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית, ג' י"ז-כ)

אדם הראשון
נענש אחרון.
אולי כי היה האחרון שאכל
גם עליו נגזר עונש לא קל.
בגן עדן, האדם לא עמל, רק זלל.
מעתה רק את פרי עמלו הוא יאכל.
כי לא שמע בקולו, רק שמע בקולה -
בגללו גם אדמתו תישא את הקללה.
(אדם ואדמה זו כמעט אותה מלה.)
הוא יעבוד, גורלו יהיה מר,
האדמה תצמיח לו קוץ ודרדר
עד שגופו ישוב לעפר
שממנו נוצר.

"וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִיא הָיתָה אֵם כָּל-חַי" (בראשית, ג', כ')

 הוא נתן לה את שמה – חוה.
אולי נולדה ביניהם אהבה.
משפחה קטנה, אך כל כך חשובה.
הם יהיו המשפחה הראשונה בעולם
היא תהיה האמא של משפחת האדם.

"וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" (בראשית, ג' כ"א)

פתאום אלוהים ניסה לפייס.
הוא התחרט? או אולי קרה נס?
הוא עשה כותנות-עור והלביש אותם.
כמו אב טוב, הוא הלביש את חוה ואדם.
כותנות עור אמיתי? יש בעיה.
עור של חיה? איזו חיה?
הוא הרג חיה? או אולי התנדבה
לתת את עורה לאדם וחוה?
מעניין מאיפה לקח את העור?
יש סודות שהתנ"ך מעדיף לשמור.
(דווקא אהבתי את החגורות מעלי התאנה,
אך אופנה ישנה במהירות משתנה)




"וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים: הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע, וְעַתָּה פָּן- יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וְחַי לְעוֹלָם." (בראשית, ג' כ"ב)


באמצע גן העדן של אלוהים
צמחו שני עצים, שני עצי פלאים
למה לא אכלו גם מעץ החיים?
פרי יפה ובשל, ובסדר גמור.
אולי כי הפרי לא היה אסור?
פרי אסור הוא פי אלף מתוק יותר
אף אחד לא אוסר? אז אפשר לוותר.

אבל אלוהים החליט: לא כדאי
שהם יהיו דומים לי מדי.
כבר עכשיו הם יותר מדי חכמים,
אסור שיחיו לעולמים.
הם יודעים "כאחד ממנו" מה טוב ומה רע.
צריך לגרש אותם, אין לי ברירה.

"וַיְּשֹלְחֵהוּ ה' אְלֹהִים מִגַּן-עֵדֶן לַעֲבוֹד אֶת-הָאֲדָמָה אֲשֶֹר לֻקַּח מִשָּׁם: וַיְּגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם, וַיַּשְׁכֵּן מִקֶדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֶת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶך עֵץ הַחַיִּים." (בראשית, ג' כ"ג-כ"ד)

כך קרה שחוה ואדם
יצאו מגן עדן וכבשו את העולם-
את האדמה, את האוויר ואת הים.
מזמן הם כבר לא כל כך תמימים
הם הפכו לחרוצים, סקרנים וחכמים,
עובדים ולומדים.. לא משתעממים.

לגן עדן הם לא היסו לחזור.
אפילו לא הסתכלו לאחור
אולי כי לא נעים לראות גן סגור?
אולי כי אלוהים לא אמר שאסור?
אולי אין כבר גן. אין לאן ללכת,
יש רק להט  החרב המתהפכת.
וגם את הכרובים שלח אלוהים
לשמור מפניהם את עץ החיים.

יש לי עוד שאלה אך אין את מי לשאול:
הגירוש הזה הוא עונש? או הפרס הכי גדול?