מה קרה בארץ מי
אודות המחזה |
המחזה בשלמותו |
תגובות וביקורות |
לכל המחזות |
מה קרה בארץ מי
מחזה ושירים: לאה נאור
מוסיקה: קובי אושרת
כל הזכויות שמורות למחברים
משתתפים: המלך - מימולוס הגדול מלך מי
המלכה - מימה העדינה מלכת מי
קרש - המשרת הנאמן, שעושה כל מה שאומרים לו - אבל לאט.
עוד משתתפים: טרילי - שד קטן וסודי שגר בגיטרה
ארבזגוזו – יצור מוזר שמבהיל בעיקר את עצמו
מערכה ראשונה
על הבמה חדר מלכות, באמצע כסא המלכות, ועל ידו טלפון.
קרש מנקה את האבק.
קרש:
היה היו בארץ מי, נחשו מי? מלך ומלכה, אלא מי? הם לבשו בגדי מלכות כדי שכל מי שיראה אותם ידע מיד שהם מלך ומלכה. הם גרו בארמון מלכות, כי איך אפשר אחרת? הארמון שלהם היה קטן מאד, ולא כל כך מפואר, אבל בכל זאת ארמון, ואפשר לראות אותו בקלות אם מסתכלים על הבמה. יש בו כסא מלכות אחד,
משרת אחד ושמו קרש, זה אני, וגיטרה אחת. בשביל מה? איך אני יכול לדעת בשביל מה? נחכה ונראה.
המלך והמלכה עוד לא נכנסו לחדר המלכות. מלכים תמיד מחכים עד שהמשרתים יגמרו לנקות את האבק, ורק אחר כך הם באים. הדבר היחיד שהם מוכנים לשלוח לפניהם זהו קולם המלכותי בהוראות אחרונות:
קול המלך: קרש!!!
קרש: כן, הוד מלכותך.
קול המלך: מוסיקה! מוסיקה!
(קרש מנסה לנגוע בגיטרה)
קול המלכה: עזוב את הגיטרה שלי! אל תיגע בגיטרה שלי! כסא המלכות מוכן?
קרש: כן, הוד מלכותֵך (עוזב את הגיטרה, מוציא מכיס הסינור שלו חצוצרה).
קול המלכה: שים לב!
קול המלך: עכשיו!
קרש מחצצר בחצוצרה, ומנסה להחוות קידה לשני הכיוונים. המלך והמלכה מופיעים משני צדי הבמה לבושים בבגדי מלכות. על ראשו של המלך כתר. הם מתקדמים לאט לאט ובהדר מלכות, לקול החצוצרה. ככל שהם מתקרבים אל הכסא צעדיהם מהירים יותר. קרש מנסה לנגן בקצב הנכון. את הפסיעות האחרונות עושים הוד מלכותם בריצה. כל אחד מנסה לתפוש את הכסא, הם מתיישבים ביחד, כל אחד על חצי כסא.
המלכה: זוז קצת, הוד מלכותך.
המלך: זוזי את, הוד מלכותֵך.
המלכה: הכסא קטן מדי.
המלך: הארץ שלנו ענייה מדי בשביל שני כסאות מלכות.
המלכה: צפוף לי. עוד מעט אני אפול מכסא המלכות בצורה מאד לא מלכותית.
המלך: היזהרי, מביטים עלייך.
המלכה: מי? זה רק קרש!
המלך: (רומז לעבר הקהל באולם) גם הילדים.
המלכה: הילדים כבר באו? לא נעים לי.
המלך: (לקהל) סליחה (למלכה בלחש) תגידי משהו.
המלכה: (בלחש למלך) אני מתביישת. כל כך הרבה אנשים מסתכלים.
המלך: את המלכה! אל תשכחי שאת המלכה. מלכה לא מתביישת.
המלכה: לא בדיוק מתביישת. הבעיה שלי היא איפה לשים את הידיים.
המלך: בכיס.
המלכה: אין לי.
המלך: על הכל אני צריך לחשוב בעצמי! על הכל!
המלכה: (לקהל) שלום ילדים נחמדים ונכבדים
ושלום הורים, ושלום דודים.
המלך: הם לא עונים. הם לא אומרים שום דבר.
המלכה: מה הם צריכים להגיד?
המלך: משהו מתאים.
המלכה: משהו סתם?
המלך: משהו חכם.
המלכה: מה?
המלך: על הכל אני צריך לחשוב בעצמי. על הכל!
קרש: אולי הם יגידו שלום?
המלכה: שלום זה מצויין. (לילדים) תגידו שלום.
הילדים: שלום.
המלכה לוקחת את הגיטרה. קרש מתייצב על ידה עם חליל לביצוע שיר הפתיחה.
שיר פתיחה (בביצוע המלכה והמלך)
שלום ילדים נחמדים ונכבדים
ושלום הורים, ושלום דודים,
יפה מצדכם שבאתם לבקר,
תראו ארמון ותראו חצר
ותכירו, את מי?
את מלך מי.
המלכה: זהו המלך בכבודו ובעצמו, הוד מלכותו מימולוס הגדול מלך מי.
המלך: מי?
המלכה: אתה.
המלך: אה, וזאת המלכה העדינה, הוד מלכותה מימה מלכת מי.
המלכה: מלכת מה?
המלך: מי.
המלכה: אה.
המלך: מה אה? מי אה? אנחנו באמצע שיר הפתיחה.
המלך והמלכה: סליחה, נתחיל מהתחלה:
שלום ילדים נחמדים ונכבדים
ושלום הורים, ושלום דודים
יפה מצדכם שבאתם לבקר,
תראו ארמון ותראו חצר,
ותכירו, את מי?
את מלך מי,
את מלכת מי,
ואת כל מזכירים,
היועצים והעוזרים,
הממשלה והשרים,
החיילים והשומרים,
ולפעמים גם המנגנים.
וכולם כאיש אחד
יתייצבו מיד...
המלך והמלכה: (בקול רם) קרש!!!
קרש עסוק בנגינה ולא עונה.
המלכה: הם לא עונים.
המלכה: הנה הם באים.
קרש מניח את החליל, יוצא ומיד נכנס בריצה כי קראו לו.
קרש: (לקהל) משרתים תמיד באים כשהמלך והמלכה קוראים. בעיקר אם יש רק משרת אחד שממלא את כל התפקידים. (מחקה את המלך והמלכה) "כל המזכירים, היועצים והעוזרים..."
המלכה: קרש!
המלך: רצינו להציג אותך לפני הקהל.
קרש: אותי, הוד מלכותכם?
המלכה: אותך, קרש!
קרש מנסה למצוא לו מקום מכובד לעמוד בו, וגם פוזה מכובדת, אבל קשה לו.
המלך והמלכה מציגים אותו לפני הקהל
זהו קרש.
מדברים ביחד, בקצב
בוא כבר, קרש.
זוז כבר, קרש.
מה אתה עושה?
מטייל לו,
מתבטל לו,
רד מהכסא!
בוא כבר. לך כבר.
זוז כבר, נו כבר,
קצת יותר מהר.
מה עשית כל הבוקר?
- א… א… אני…
- מה אתה אומר?!
נו כבר, קרש.
זוז כבר, קרש,
שוב הוא מסתובב.
כל היום הוא רץ, הקרש.
מה הוא כבר חושב?
קרש: אני, הוד מלכותכם?
המלך: אתה, קרש.
המלכה: גיהצת לי את השמלה המלכותית?
המלך: ענית על מכתבים מלכותיים?
המלכה: השקית את העציצים?
המלך: שמרת על השער?
המלכה: טאטאת?
המלך: ניקית?
המלכה: הברקת?
המלך: מרקת?
המלכה: צחצחת?
המלך: לכלכת!!!
שניהם: (לקהל) מדבר ומדבר ומדבר ומדבר ולא גומר.
קרש נבהל ובורח
(המלכה: (למלך) הוא צריך עוד קרש.
המלך: מה נעשה עם שני קרשים?
המלכה: הם יעזרו אחד לשני.
המלך: את יודעת שארץ מי היא ארץ ענייה?
המלכה: כן.
המלך: את יודעת מה המצב הכלכלי כללי, כללי כלכלי?
המלכה: בערך.
המלך: ואת יודעת כמה עולה היום קרש?
קרש: (מציץ מהצד) לא!
המלך: (צועק) אם אתה לא יודע תשאל בבית.
(קרש נבהל ונעלם)
המלכה: (לקהל) זה היה חבר היועצים שלנו.
המלך: והעוזרים
המלכה: וגם המנגנים.
המלך: מצומצמים, לרגל קשיי תקציב.
המלכה: (למלך) אולי הילדים לא מבינים מה זה קשיי תקציב?
המלך: (לקהל)
אם אתם לא מבינים משהו, תשאלו.
אפילו אם אבא יכעס, תשאלו.
לשאול זה הכי חשוב.
אם הסבירו לכם ואתם עוד לא מבינים
תשאלו שוב.
המלכה: (למלך בלחש) מימולוס, (בקול רם יותר) הוד מימולוסך (בצעקה), הוד
מלכותך מימולוס הגדול מלך מי!
המלך: מה, מימה?
המלכה: תן לי לרגע את הכתר.
המלך: למה את צריכה את הכתר? מה פתאום שאני אתן לך את הכתר?
המלכה: כי גם אני רוצה להרגיש קצת מלכותית, עם כתר אמיתי על ראשי
המלכותי.
המלך: מה אִתך, מימה. אני לא מוריד כתרים. אני אוכל עם הכתר, הולך לישון
עם הכתר וקם בבוקר עם הכתר.
המלכה: אני יודעת.
המלך: תביני, מימה, ארץ מי היא ארץ ענייה. יש לנו רק כסא אחד ויש לנו
רק כתר אחד. הכתר הזה דבוק לי לראש. לא יורד. אין מה לעשות.
המלכה: בעצם מה יש לך שם, מתחת לכתר?
המלכה לוקחת את הגיטרה, מנגנת ושרה
מה יש למלך מתחת לכתר
מה יש לו, למלך, מתחת לכתר?
מזל שאתם שואלים.
מה יש לו, למלך, מתחת לכתר?
הגידו לי איך מסתכלים?
אולי הוא דואג שם מתחת לכתר?
אולי כל הזמן הוא רעב?
מה יש לו, למלך, מתחת לכתר?
על מה הוא בעצם חושב?
אולי הוא פוחד מתחת לכתר?
אולי הוא צוחק כל הזמן?
שמעתי אומרים שמתחת לכתר
המלך בעצם קבצן.
מה יש לו, למלך, מתחת לכתר?
קרחת? חלק?מתולתל?
אולי אין לו ראש שם, מתחת לכתר?
אולי אין שם מלך בכלל?
פתאום נדלק אור בגיטרה
המלכה מניחה את הגיטרה, נבהלת.
המלכה: אוי.
המלך: למה אוי?
המלכה: מי זה היה?
המלך: מי זה היה מה? איפה?
המלכה: שם! ראיתי. אולי גם הילדים ראו (לקהל) נכון?
המלך: אני לא ראיתי שום דבר.
המלכה: זה טרילי..
המלך: מי?
המלכה: טרילי.
המלך: מי זה טרילי?
המלכה: טרילי זה הסוד הכי סודי שלי.
המלך: ספרי לי.
המלכה: לא יכולה. זה סוד סודי מאד. מאד סודי הסוד.
המלך: לי את יכולה לספר. אני המלך.
המלכה: סוד. מאד.
אם הסוד
חשוב מאד
כדאי לשמור אותו בסוד
אם מספרים – זה כבר לא סוד.
המלך: וזה חבל?
המלכה: מאד מאד.
המלך: אפילו לי לא תספרי?
המלכה: בעיקר לך לא.
המלך: למה?
המלכה: כי אתה לא תאמין לי.
המלך: אני אאמין לך. למה שאני לא אאמין לך?
המלכה: אתה תאמין לי שיש לי שדון קטן בתוך הגיטרה שלי?
המלך: לא!
המלכה: אתה רואה?
המלך: אני לא רואה שום דבר. בעולם אין שדים ואין מפלצות.
המלכה: העולם שלך משעמם.
המלך: ושלך?
המלכה: אצלי זה דבר אחר. לי יש טרילי.
המלך: אין טרילי.
המלכה: אין?
המלך: אין.
המלכה: (לקהל) רוצים להכיר את טרילי?
המלכה לוקחת את הגיטרה ושרה שיר. קרש קופץ ומצטרף אליה עם החליל
טרילי
מי גר או מי גרה
בתוך הגיטרה?
טרילילי, טרילילי, טרילי.
ומי מנגן לה
תמיד כשהיא שרה?
טרילילי, טרילילי, טרילי.
יש שיר בגיטרה
הוא גר לבדו
טרילילי, טרילילי, טרילי.
באמצע הדרך
בין מי ובין דו
טרילילי, טרילילי, טרילי.
בלילה ישֵן
מתכסה במיתר
טרילילי, טרילילי, טרילי.
תמיד כשעצוב לי
הוא קם והוא שר
טרילילי, טרילילי, טרילי.
בתוך הגיטרה
יש שיר מאושר
טרילילי, טרילילי, טרילי.
- אני לא מאמין
אז תשמע איך הוא שר:
טרילילי, טרילילי, טרילי.
קרש יוצא, והמלכה ניגשת להראות למלך את הגיטרה המופלאה שלה.
המלך: זאת סתם גיטרה פשוטה, מימה. יש אנשים שמאמינים לכל מה שמספרים
להם. טרילי? אין דבר כזה. אולי? לא. זה לא יכול להיות. יצורים מוזרים?
אף פעם לא היו ואף פעם לא יהיו. אם יספרו לכם אל תאמינו.
בדיוק ברגע הזה נכנס מישהו מוזר, גונב למלך את הכתר מעל ראשו ונעלם.
המלכה: (רואה שהכתר נעלם מראשו של המלך) אוי.
המלך: למה אוי?
המלכה: אוי ואבוי, וי, אללי, שכחתי משהו? אז אוי וויי.
המלך: אלה מלים מאד לא מלכותיות, מימה.
המלכה: אין לי מלים מלכותיות בשביל זה. אוי וי, איי אללי.
המלך: מה קרה?
המלכה: לא נעים לי להגיד לך את זה.
המלך: אבל בכל זאת תגידי.
המלכה: ה… ה…. הכ….
המלך: באמת מימה, אל תשכחי שאת המלכה! הוד מלכותה אף פעם
לא מגמגמת.
המלכה: ה… ה… הכתר! אין כתר!
המלך: היזהרי. מישהו עוד יכול לשמוע אותך. את מדמיינת דברים.
המלכה: סתם ראש.
המלך: למה את מתכוונת, סתם ראש?
המלכה: כמו לכל איש, לא מלך. ראש רגיל.
המלך: מימה!
המלכה: רואים. רואים מה יש למלך מתחת לכתר. אין כתר.
המלך: מה פתאום אין כתר? (בודק את ראשו, כמעט מתעלף) אין כתר!
המלכה: אין.
המלך: אין.
המלכה: אין כתר.
המלך: לעזאזל! איפה שמתי את הכתר?
המלכה: מלכים לא אומרים לעזאזל. איפה הדר המלכות שלך?
המלך: לעזאזל איפה שמתי את הדר המלכות שלי? קרש!!!
קרש: (נכנס בריצה) כן, הוד מלכותך.
המלך: אולי ראית את הדר המלכות שלי? לא! את הכתר שלי.
קרש: אני, הוד מלכותך?
המלך: אתה! קרש!
קרש: אני קרש, הוד מלכותך.
המלך: הכתר שלי! הכתר שלי! אולי ראית את הכתר שלי!
קרש: אני לא ראיתי ואני לא שמעתי ואני לא יודע שום דבר.
המלך: (צועק) בגלל זה אתה קרש!
קרש: (נבהל ובורח)
המלכה: אולי כדאי שתנסה להיזכר איפה שמת אותו.
המלך: זה היה ככה, כשנכנסתי הכתר היה על ראשי המלכותי. אני זוכר
את זה כמו עכשיו. אני נכנסתי מהצד הזה…
המלכה: נכנסת מהצד השני. אני נכנסתי מהצד הזה.
המלך: לא. אני נכנסתי מכאן!
המלכה: אתה נכנסת משם. אני נכנסתי מכאן.
המלך: (צועק) שיהיה מהצד הזה, מה זה חשוב מאיזה צד. איפה, לכל
השדים והרוחות שמתי את הכתר שלי? הגידי , מימה, את עומדת
פה כל הזמן, ולא יכולה להגיד לי איפה שמתי כתר אחד מלכותי
במיוחד?
המלכה: אל תצעק. אני מתביישת. אנשים מסתכלים.
המלך: אפשר לחשוב שגנבו את הכתר מעל ראשי.
המלכה: אוי.
המלך: למה אוי?
המלכה: אולי החייזר המוזר?
המלך: איזה חייזר? איזה מוזר? על מה את מדברת?
המלכה: הילדים יושבים פה כל הזמן. הם בטח ראו משהו.
(לקהל) תסלחו לי, אולי ראיתם פה משהו מוזר? (למלך) הם ראו.
המלך: זה נדמה להם.
המלכה: הוא היה מבהיל נורא. ענק (לקהל) לא? אז נמוך? גם כן לא? אולי בינוני?
(למלך) הוא היה ענק בינוני כזה, ויש לו בטח שם מפחיד שמתאים
לענקים בינוניים. משהו כמו… ארבזגוזו. זהו. ארבזגוזו.
המלך: מה פתאום ארבזגוזו? מה המצאת לי ארבזגוזו. אין שום ארבזגוזו.
המלכה: בוא ונחשוב בהיגיון, מימולוס. אתה אף פעם, אבל אף פעם, לא מוריד
את הכתר מהראש שלך?
המלך: אף פעם. אני הולך לישון עם הכתר, וקם בבוקר עם הכתר. הכתר
שלי תמיד על הראש.
המלכה: אולי אצל הספר?
המלך: גם אצל הספר אני לא מוריד. הספר שלי מכניס את המספריים
מתחת לכתר.
המלכה: איך הוא יכול?
המלך: זאת הבעיה שלו.
המלכה: אז אתה לא חושד בספר שלך שגנב לך את הכתר?
המלך: לא. כמובן שלא.
המלכה: נשאר רק…
המלך: מי?
המלכה: ארבזגוזו.
המלך: אם תגידי עוד פעם אחת ארבזגוזו, אז אני אתחיל להתארבגז.
מי זה ארבזגוזו הזה?
המלכה: אני לא יודעת. אני לא מכירה אותו בכלל.
המלך: חסר לו שאני אתפוס אותו! ארבזגוזו שכמוהו. אני ארבזגז אותו.
את לא יכולה לתאר לעצמך מה שאני אעשה לו. מה את עושה?
המלכה: מטלפנת למשטרה.
המלך: למה למשטרה?
המלכה: להודיע שגנבו את הכתר המלכותי.
המלך: רעיון מצוין. מזל שתיכף חשבתי על הרעיון המצוין הזה.
על הכל אני מוכרח לחשוב בעצמי. על הכל. (לוקח למלכה את הטלפון
ומטלפן בעצמו) אין תשובה! אף אחד לא עונה! (מושך בחוט) אוי!
החוט מנותק!
המלכה: ניתקו לנו את הטלפון. יש לך טלפון נייד?
המלך: אותו ניתקו לי כבר מזמן.
המלכה: חוצפה!
המלך: חוצפה שכזאת עוד לא חצפצו לי אף פעם.
המלכה: אולי לא שילמנו את חשבון הטלפון?
המלך: בטח שלא שילמנו את חשבון הטלפון. איך אנחנו יכולים לשלם
את החשבון? את יודעת מה המצב הכלכלי כללי, כללי כלכלי?
המלכה: מקולקל. אז הם ניתקו לנו את הטלפון.
המלך: אף אחד לא סיפר להם שאני המלך?
המלכה: בכל הספרים יש מלכים ב ל י טלפון.
המלך: אני מסיפור אחר.
המלכה: בוא ננסה לחשוב בהגיון, מימולוס. לכל בעיה יש פתרון, כמו
שלכל טרילי יש גיטרה.
המלך: אין טרילי!
המלכה: וכמו שלכל מלך יש כתר.
המלך: (כמעט פורץ בבכי) אין כתר!
המלכה: בשביל מה אתה בכלל צריך את הכתר?
המלך: מה אִתך, מימה, אני מוכרח כתר. יש לי ראי, לא? אני מסתכל
לפעמים בראי, לא?
המלכה: אז נסלק את הראי.
המלך: ומה יהיה אם מישהו פתאום יעבור ויראה?
המלכה: מי יבוא? אף אחד לא בא אלינו בזמן האחרון.
קרש: (נכנס עם מגש של כסף ועליו מכתב) הדואר הגיע הוד מלכותכם.
המלך: עכשיו גם מכתב? מה הם רוצים ממני? מי זה כותב לנו
דווקא עכשיו?
המלכה: (לוקחת את המעטפה, מוציאה מכתב גדול ומקושט. היא פורשת
את המכתב וקוראת בקול) לכבוד הוד מלכותו מימולוס הגדול
מלך מי, וגם הוד מלכותה מימי, מחוק, ממי, מחוק, מי שתהיה
מלכת מי. שלום הוד מלכותכם. מה שלומכם. אני ילדה קטנה,
ואני אף פעם עוד לא הייתי בארמון מלך אמיתי באמת. אני מבטיחה
לבקר בארמון מחר בשבוע הבא. בכבוד רב ותהיו בריאים הוד
מלכותכם. אני. שכחה לחתום.
המלך: הנה, מה אמרתי? אנשים באים לבקר.
המלכה: איזה אנשים, מימולוס? ילדה שכותבת בשגיאות ושוכחת לחתום.
המלך: לא חשוב, לילדה הזאת יש פנים?
המלכה: כמובן. לכל ילדה יש פנים.
המלך: אז אנחנו צריכים לערוך לה קבלת פנים.
המלכה: זה נכון.
המלך: בשביל קבלת פנים אני צריך את הכתר שלי!
המלכה: מימולוס.
המלך: אני צריך לחשוב.
המלכה: מימולוסי…
המלך: שקט, אל תפריעי לי לחשוב.
המלכה: (צועקת) הוד מימולוסך, מימולוס הגדול מלך מי!
המלך: מה?
המלכה: אנחנו נקנה כתר.
המלך: מה, מימה? מה מי מי מי מה?
המלכה: נקנה כתר.
המלך: רעיון מצוין. איזה מזל שחשבתי על הרעיון המצוין הזה. על הכל
אני צריך לחשוב בעצמי. על הכל. רעיון הכי פשוט בעולם. הולכים
לחנות. מבקשים כתר, משלמים… במה משלמים?
המלכה: בכסף, נדמה לי.
המלך: כסף?
המלכה: כסף.
המלך: אין כסף. הקופה ריקה, ניתקו את הטלפון, מי ראה בפעם האחרונה
כסף בארץ מי?
המלכה: לא אני.
המלך: אולי יש לך משהו בכיס?
המלכה: אין לי כיס. ולך?
המלך: אין. אף פעם לא קניתי. תמיד נתנו לי. אני המלך.
המלכה: אולי כדאי לשאול מישהו שעובד, מרוויח וקונה לו דברים?
המלך: אני לא מכיר מישהו כזה.
המלכה: אני מכירה (צועקת) קרש!
קרש: (נכנס) כן, הוד מלכותכם.
המלך: אתה עובד, קרש?
קרש: כן, הוד מלכותך.
המלך: איפה?
קרש: אצלך, הוד מלכותך.
המלך: אה…
קרש: בהרבה משרות אני עובד. אני המשרת וגם התזמורת ואפילו "כל המזכירים היועצים והעוזרים..."
המלכה: אתה מרוויח כסף?
קרש: באמת רציתי להגיד לכם, הוד מלכותכם, כבר כמעט שנה לא
קיבלתי משכורת. כל יום אומרים לי מחר, אני לא יכול להמשיך
ככה! אני אכריז שביתה. שביתת קרשים!
המלך: (צועק) אתה יכול ללכת, קרש.
קרש: (לקהל) כשהמלכים צורחים הקרשים בורחים (בורח).
שניהם: מדבר ומדבר ומדבר ומדבר ולא גומר.
המלך: אז מה יהיה, מימה?
המלכה: אתה המלך. אתה צריך להחליט מה יהיה.
המלך: את חושבת שאני יכול להחליט על עניינים חשובים כאלה סתם ככה?
מה יהיה? זאת החלטה חשובה מאד.
המלכה: איך מחליטים על עניינים חשובים?
המלך: (משתעל שעול קל)
קרש: (נכנס עם תוף גדול)
איך מחליטים על עניינים חשובים (בביצוע המלך, בליווי תוף)
מזמינים את השרים
היועצים והעוזרים
לדון אִתם על המצב,
ואיך בכלל, ומה עכשיו,
עם נאומים ושאלות,
שמונה ימים, שמונה לילות,
ואחרי שמונה לילות
מחליטים ברוב קולות …
המלכה: מה?
המלך: שדוחים את ההכרעה
לפעם הבאה.
המלכה: אה.
קרש והתוף יוצאים
המלך: ואת חשבת שלהחליט החלטות על עניינים חשובים זה קל.
פתאום נדלק אור בתוך הגיטרה. המלכה ניגשת אל הגיטרה
המלכה: טרילי, מה אתה אומר?
המלך: מה הוא אומר?
המלכה: (לגיטרה) אתה בטוח ש…
המלך: מי? מה?
המלכה: זה נורא קשה.
המלך: מה קשה מי קשה?
המלכה: גם אני? אני מתביישת, אנשים יסתכלו.
המלך: מה הוא אומר? מה הוא אומר?
המלכה: הוא אומר…
המלך: מה, מימה?
המלכה: טרילי, אתה בטוח שאין דרך אחרת?
המלך: אין טרילי! אני לא מאמין בו. הוא גם לא מבין שום דבר.
מה הוא אומר?
המלכה: הוא שואל למה המלך והמלכה הנכבדים
בכלל לא עובדים?
המלך: ככה הוא אומר?
המלכה: ככה הוא שואל.
המלך: ואם נעבוד אז נוכל לקנות כתר?
המלכה: את זה הוא לא אומר.
המלך: מי?
המלכה: טרילי.
המלך: אין טרילי.
המלכה: אבל ככה הוא אומר.
המלך: טרילי, מה הוא מבין בכלל? לעבוד? באמת? אנחנו? בעצם זה רעיון, לא
רעיון מוצלח כל כך אבל בהחלט רעיון. תחשבי על זה, מימה, נעבוד
ויהיה לנו כסף.
המלכה: אני מתביישת, יראו אותנו.
המלך: איזה מזל שחשבתי על הרעיון המוצלח הזה. על הכל אני מוכרח לחשוב
בעצמי. על הכל. תסמכי עלי, מימה, אני אמצא עבודה…
המלכה: איזו עבודה?
המלך: אני המלך, אז בטח אני גם מוכשר מאד. אני חושב שאני יודע המון.
מה שאני יודע!
המלכה: מה אתה יודע?
המלך: אני לא יודע.
המלכה: מלך צריך למצוא עבודה מכובדת.
המלך: נכון, לא סתם עבודה. ע ב ו ד ה, אני המלך.
המלכה: אולי אתה תהיה… אולי מתאים לך להיות…
המלך: לא לא לא! זה לא בשבילי.
זה לא בשבילי (בביצוע המלך והמלכה)
זה לא בשבילי,
לא, זה לא בשבילי
ואין על מה לדבר.
אני, עם כל הכשרונות הגדולים שלי
בטח אמצא משהו טוב יותר.
להיות איכר? נו, באמת!
צריך להתכופף.
סנדלר? לא! מה פתאום? סנדלר
תמיד הולך יחף.
דייג? אוי לא! זה אכזרי.
חבל על הדגים.
אולי חייל? הגוף שלי
גדול על המדים.
זה לא בשבילך
ולא בשבילך
ואין על מה לדבר.
אתה, עם כל הכשרונות הגדולים שלך,
בטח תמצא משהו טוב יותר.
להיות נגר? אני עוד לא
נגעתי במסמר.
ספורטאי? לא, אי אפשר. ספורטאי
צריך לרוץ מהר.
סופר? אוי לא. צריך לכתוב
בכלל בלי שום שגיאות.
מדען? אני אף פעם לא
הבנתי נוסחאות.
זה לא בשבילך…
מורה? אוי לא. יש תלמידים.
סוחר? צריך סחורה.
להיות כוורן? זה מסוכן.
דבורים עוקצות נורא.
רופא? אני אדם רגיש.
אני לא סובל פצעים.
אולי סבל? לא. זה כבד.
גנב? זה לא נעים.
זה לא בשבילך…
שחקן? נורא! אתה צריך
לדעת לשחק.
ליצן? איום! אתה בוכה
והקהל צוחק.
אולי מממ…? לא. לא אני.
מממ… זה אי אפשר.
אולי רק ממממ… זמני?
אני אדם ישר.
זה לא בשבילך…
המלכה: אולי תהיה גנן?
המלך: אי אפשר.
המלכה: למה?
המלך: צריך להתכופף. מלך לא מתכופף, כשמתכופפים זה מקלקל את
הדר המלכות שלי, ומקלקל לי את מצב הרוח.
המלכה: אתה רוצה עבודה זקופה.
המלך: בהחלט, עבודה זקופה.
המלכה: יש! זקיף בשער הארמון. זקיף תמיד זקוף. ראית פעם זקיף לא זקוף?
זקיף זקוף. זקוף זקיף.
המלך: הזקיף האחרון בשער הארמון התפטר בגלל שלא שילמנו לו משכורת.
ואז הוא היה דווקא די כפוף. זקיף לא.
המלכה: אז לא.
המלך: אז לא מה, מימה?
המלכה: אז לא נלך לעבוד. אולי כתר זה לא דבר חשוב כל כך שצריכים לעבוד
בשבילו. אולי אפשר גם בלי כתר. הנה אני בלי, כבר מזמן.
המלך: אולי בגלל זה את מתביישת כל הזמן.
המלכה" אתה בטוח?
המלך: בטח שאני בטוח. מלך תמיד מלוח… אה בטוח. אני מלך אז אני מבין
בכתרים. אם יש לך כתר את צריכה להחזיק את הראש גבוה, שהכתר
לא יפול . ואם הראש שלך גבוה, ככה בדיוק, אז איך אפשר להתבייש?
המלכה: (הולכת בהרמת ראש) אולי אתה צודק מימולוס. הכתר חשוב, אבל
אולי גם הבגדים חשובים.
המלך: נכון. ראית פעם קבצן?
המלכה: פעם אחת. מהחלון של המרכבה.
המלך: מה הוא לבש?
המלכה: בגדים ישנים וקרועים.
המלך: אם היו לו בגדים חדשים הוא לא היה קבצן. הכל תלוי בבגדים. אם
היו לי פה כל מיני בגדים הייתי מראה לך.
קרש נכנס ומביא ערמה צבעונית של בגדים, המלך והמלכה מודדים.
קרש עוזר להם, ובינתיים שרים את שיר הבגדים. קרש מלווה בניגון
הבגדים
הסתכלו מסביבכם,
ילדים, נכבדים
שימו לב אם יש פה ילד אחד
בלי בגדים?
(מה אִתך, מימולוס, לכל הילדים יש בגדים)
עם שרוולים ועם פסים,
יש עם כיסים, יש בלי כיסים,
עם כתפיות, עם כפתורים,
יש רחבים ויש צרים
עם צווארונים, בלי צווארונים,
הם חדשים, הם ישנים,
הם צהובים, כחולים, ורודים,
בגדים בגדים בגדים בגדים.
- חשבתם פעם למה לכל הילדים יש בגדים?
- להתחמם? אז למה הם לובשים בגדים גם בקיץ?
- להתקרר?
- להתגנדר?
- תחשבו על זה הפוך. חשבתם פעם למה לכל הבגדים יש ילדים?
- הבגדים בוחרים את הילדים שלהם לפי איך שמתחשק להם.
השמלה הכי יפה בוחרת
את הילדה הכי מגונדרת,
ואוסרת עליה
ללכלך את בגדיה.
מאז הילדה היא השפחה של השמלה.
- וזה מגיע לה?
בגדי המלכוּת בוחרים להם מלכים
שהולכים אחריהם לאן שהם הולכים,
ועוד חושבים שהם מלכים.
חיים מסובכים.
הבגדים הכי מקושקשים
בוחרים בילדים הכי טיפשים,
שלא מוצאים בהם את ידיהם ורגליהם.
שיסתבכו. אכפת להם?
הבגדים הפשוטים, הנעימים,
בוחרים בילדים החכמים
וזה מזה הם נהנים כל הימים.
והבגדים הכי משונים
בוחרים להם בליצנים
שיצחיקו אותם כל הזמן.
כי אפילו הבגדים צוחקים מן הליצן.
ולפעמים הם מתקמטים מרוב צחוק.
מי?
השרוולים והפסים
ולפעמים גם הכיסים.
הכתפיות, הכפתורים,
הרחבים או הצרים,
והצבעים הנחמדים,
הלבנים או הוורודים.
כל הבגדים.
בזמן שהמלך והמלכה עסוקים בשירה, ובהחלפת בגדים, קרש מנגן בחליל, ובועט בערמת הבגדים אל מחוץ לבמה. המלך והמלכה נשארים בבגדי ליצנים. בגיטרה נדלק וכבה האור.
המלכה: (לגיטרה) טרילי, למה נבהלת כל כך?
המלך: (צוחק) אין טרילי.
המלכה: יכול להיות. אבל טרילי מתרגש. מה קרה?
בינתיים קרש, מאחורי גבם, גורר את כסא המלכות אל מאחורי הקלעים.
המלך: שום דבר לא קרה. אני רוצה ללבוש את בגדי המלכות שלי. איפה
הבגדים?
המלכה: מה זאת אומרת איפה הבגדים, יש פה ערמה שלמה של…. אין
בגדים!
המלך: איפה שמת את בגדי המלכות?
המלכה: אני שמתי את בגדי המלכות? אתה שמת את בגדי המלכות.
הסתכל, אולי הם על הכסא?
המלך: אין כסא!
המלכה: כסא המלכות איננו!
המלך: איפה כסא המלכות? מה קרה לכסא המלכות? אולי הוא מאחורי
הגיטרה?
המלכה: אסור שמישהו יראה מלך ומלכה במצב כל כך לא מלכותי.
המלך: מלך ומלכה בבגדי ליצנים!
המלכה: (צועקת ) רק לא להתרגש! רק לא להתרגש! מה לעשות?
המלך: צלצלי למשטרה.
המלכה: ניתקו לנו את הטלפון.
המלך: אז אל תצלצלי.
המלכה: מה יהיה?
המלך: מה יהיה אם מישהו פתאום יעבור פה ויראה?
המלכה: הוא יראה את האמת.
המלך: איך הוא מעז? האמת היא ערומה. (צועק) העיקר זה לשמור על
קור רוח. קור רוח בכל מצב.
המלכה: באמת קר. יש רוח.
המלך: אני צריך לחשוב! אל תפריעו לי לחשוב!
המלכה: על הכל אתה מוכרח לחשוב בעצמך. על הכל.
המלך: נצא בבגדים האלה?
המלכה: אנחנו נראים כמו ליצנים. אני מתביישת.
המלך: אני נשאר כאן.
המלכה: אי אפשר.
המלך: למה?
המלכה: אין לך כסא. על מה תשב?
המלך: זהו בדיוק מה שחשבתי. על הכל אני צריך לחשוב בעצמי. על הכל.
המלכה: אז נצא?
המלך: השתגעת? מישהו עוד יכול לראות.
המלכה: אז אולי נישאר?
המלך: בלי כתר? בלי כסא מלכות? בבגדים של ליצנים?
המלכה: אתה המלך, אתה צריך להחליט.
המלך: את חושבת שכל כך קל להחליט החלטות חשובות כאלה? אני צריך
להזמין את השרים, היועצים והעוזרים…
המלכה: אני החלטתי! נצא.
המלך: ככה?
המלכה: ככה.
המלך: את רואה, מימה, כשאני חושב אני מצליח להחליט החלטות קשות.
נצא. אל תדאגי. אני המלך, אני יודע לעשות המון דברים. אנחנו
נעבוד, נרוויח, ונקנה כתר ובגדי מלכות חדשים.
המלכה: רגע, אנחנו צריכים לסגור את הארמון.
המלך: סגרי את הדלתות, סגרי את התריסים, כבי את החשמל, נתקי את הגז,
נתקי את הטלפון.
המלכה: הטלפון מנותק.
המלך: קרש, איפה שמתְ את קרש?
קרש: (מופיע עמוס בכלי נגינה) אני כאן, הוד מלכותכם.
המלך: תבדוק אם אף ברז לא מטפטף, בדקת את המנעולים?
החלונות והתריסים נעולים? כיבית את האור? כבה את האור.
הכל אני צריך לעשות בעצמי. הכל.
המלך והמלכה יוצאים קרש הולך לכבות את האור, ומתחיל לזמום את המנגינה של "מה
יש למלך מתחת לכתר"
קרש: (שר לעצמו) "שמעתי אומרים שמתחת לכתר
המלך בעצם ליצן"
(לקהל)
הם יוצאים לרחובות, מה יהיה? מה יקרה?
עכשיו ההפסקה נחכה ונראה.
(מכבה את האור ויוצא)
הפסקה
מערכה שנייה
רחוב בעיר. המלך עושה חזרה להופעה. המלכה וקרש הם הקהל וגם המנגנים
המלך: זוהי חזרה ראשונה וניסיונית על השיר המכובד "אני המלך" בביצוע מימולוס הגדול מלך מי.
המלכה וקרש מוחאים כפים, קרש מתכונן לנגינה. המלכה משחקת בתור קהל.
אני המלך
אני המלך! אני המלך!
אני המלך האדיר
של המדינה ושל העיר
וכל מלה שלי היא חוק
(לקרש) תפסיק לצחוק!
יש לי ראש מלכותי,
סנטר מלכותי
ואף מלכותי בהחלט.
אני המלך. באמת.
אני המלך. אני המלך.
אני המלך הגדול
אני יכול כמעט הכל.
אני המלך שלכם. בחייכם.
יש לי ארמון מלכותי
וכסא מלכותי
ואתם כולכם נתינַי.
אני המלך, בחיי!
(למלכה ולקרש) הפסיקו לצחוק. מי שיצחק ייאסר וייענש בכל חומרת…
אני המל….
קרש: (משתדל בכל כוחו לא לצחוק)
המלך: קרש, למה אתה צוחק?
קרש: שכחת שאתה עכשיו ליצן, הוד מלכו... הוד ליצ...
המלכה: (מפסיקה אותו) הוד מלכותך, מימולוס הגדול, מה בעצם אתה יכול?
המלך: הכל! בעצם כמעט הכל. בעצם... אם אני חושב על זה, שום דבר אני לא
יכול.
המלכה: לאכול אתה יכול?
המלך: (מתעודד) כן, יש דבר שאני יכול! לאכול אני יכול. אני אוכל הכל. מה יש
לאכול?
המלכה: כלום. אין מה לאכול.
המלך: אז אפילו לאכול אני לא יכול. – אני רעב.
המלכה: גם אני.
קרש: גם אני!
המלכה: מימולוס
המלך: מה, מימה?
המלכה: אל תצטער יותר מדי. לא כדאי.
המלך: אני דווקא אצטער. אם אני ארצה אני אצטער כמה שאני רוצה! אני
המלך ואף אחד לא יגיד לי אם להצטער או לא להצטער! ומתי להצטער
ומתי לא. הנה אני מצטער. (מצטער בהפגנה כאילו מול ראי) אני חושב
שאין לי שום סיכוי לקבל כתר. אפילו פרוסת לחם אני לא אקבל. אולי
נחזור לארמון ונשכח מכל העניין?
המלכה: אי אפשר.
המלך: למה?
המלכה: בארמון אין לנו אפילו כסא לשבת עליו.
המלך: נכון. אין כסא.
קרש; ואין בגדים.
המלך: נכון, רק בגדי הליצנים האלה.
המלכה: וילדה אחת שכותבת בשגיאות הבטיחה לבוא.
המלך: נכון. כמעט שכחתי את הילדה.
המלכה: מימולוס,
המלך: שקט. אני חושב.
המלכה: מימולוס, מימולוסי, הוד מלכותך מימולוס הגדול מלך מי…
המלך: מה, מימה?
המלכה: אתה עצוב?
המלך: אני ליצן עצוב.
המלכה: גם אני ליצנית עצובה.
קרש: גם אני. זה נדמה כאילו כל העולם הוא בעצם ליצן עצוב.
קרש מתחיל לנגן. המלכה ניגשת אליו עם הגיטרה שלה, ושרה. המלך מצטרף גם הוא לשירה.
העולם הוא ליצן עצוב
העולם הוא ליצן עצוב,
איך ניחשתי את זה, לא חשוב.
הוא תמיד מסתובב לו עם קטע ישן,
עם דמעה ענקית ועם פרח קטן. (קרש מגיש לה פרח)
העולם הוא ליצן עם מזל
כי תמיד מתחלף הקהל.
הבדיחות ישנות, הפזמון משומש,
אבל יש לו מזל, הקהל הוא חדש.
העולם הוא ליצן שמן וגדול
זה הכל.
העולם הוא ליצן עם מזל
כי תמיד מתחלף הקהל,
הבדיחות ישנות, הפזמון משומש,
אבל יש לו מזל, הקהל הוא חדש.
אנא, אל תלעגו לו בקול,
זהירות, עוד הפרח יבול.
אם הוא עוד מסתובב, ואם הוא עוד מצחיק,
זה כי איש לא אמר לו מתי להפסיק.
אל תקחו אותו ברצינות,
צחקו, תנו לו עוד הזדמנות,
הוא ליצן לא צעיר, כבר קשה לו מאד,
אבל לפעמים הוא מצחיק עד דמעות.
העולם הוא ליצן שמן ועגול
זה הכל.
המלך מנגב את הדמעות. קרש צוחק
קרש: (צוחק ושר) העולם הוא ליצן שמן ועגול
זה הכל.
המלכה: זה היה מצחיק?
קרש: נורא מצחיק. (צוחק)
המלך: מצחיק עד דמעות! איך שאני צחקתי… (בוכה)
קרש: ואיך שאני בכיתי! (מתפקע מצחוק) הי, תצחקו קצת, מה הבעיה
שלכם?
המלכה: אני יודעת מה הבעיה שלנו.
המלך: ספרי לי, מימה.
המלכה: אני מתביישת.
המלך: מה אתך, מימה, את המלכה, מלכה לא מתביישת.
המלכה: עכשיו אני ליצנית מתביישת.
המלך: גם ליצנית אף פעם לא מתביישת. ראית פעם ליצנים מתביישים?
קרש: ליצנים מבוישים מצחיקים אנשים.
המלכה: אני לא יודעת איך להגיד דבר שכזה..
המלך: אז אל תספרי.
המלכה: טוב אם אתה כל כך מבקש. הבעיה הכי גדולה שלנו היא
שאנחנו חושבים רק על עצמנו. זהו. אמרתי את זה.
המלך: זה בכלל לא נכון. אני לא חושב רק על עצמי. אני חושב גם…
המלכה: על מי?
המלך: על הדר המלכות שלי.
המלכה: כן?
המלך: ועל הכתר שלי, כמה הוא היה מתאים לי.
המלכה: וזה הכל?
המלך: אני חושב גם על האזרחים שלי, כמה מסים הם ישלמו לי.
קרש: אה…
המלך: אני חושב גם עלייך, מימה, איך את יכולה לעזור לי.
המלכה: יפה מצדך.
המלך: בסוף אני חושב גם קצת על עצמי.
המלכה: קצת, מה?
המלך: זה נכון שאני צריך להתאמן לחשוב גם קצת על אחרים.
קרש: נכון מאד. למשל תחשוב עלי. אני לא קיבלתי משכורת. (המלך מתעלם
ממנו)
המלך: זה רעיון טוב, מימה, אנחנו נעזור לאנשים אחרים. איזה מזל שחשבתי
על הרעיון הנהדר הזה. על הכל אני צריך לחשוב בעצמי, על הכל.
המלכה: למי אתה רוצה לעזור, מימולוס?
המלך: לכל מי שיש לו בעיה. אני המלך, אני יכול!
קרש: (מנסה שוב) לי יש בעיה, הוד ליצנותך, לא קיבלתי משכורת.
המלך: קרש, אתה מפוטר, תסתלק מכאן תיכף ומיד.
המלכה: אתה לא יכול לפטר אותו. אין לך עוד קרש.
המלך: הוא קרא לי הוד ליצנותך! אני הוד מלכותך בשבילך, קרש,
אני המלך, אני יכול לפטר כל אחד. אתה מפוטר, קרש.
קרש הולך לכיוון היציאה
המלך: (למלכה) מה זה בכלל קרש?
המלכה: קוף ריש שין.
המלך: (צועק אחריו) מעכשיו אתה לא קוף ריש שין. אתה שין קוף ריש.
המלכה: העלבת אותו.
המלך: קרשים לא נעלבים.
המלכה: אבל לפעמים יש להם בעיה.
המלך: פיטרתי אותו. הבעיה שלו כבר לא מעניינת אותי.
המלכה: גם לי יש בעיה. אני מתביישת, ואני לא יודעת איפה לשים את הידיים.
המלך: בכיס.
המלכה: אין לי כיס.
המלך: על הכל אני צריך לחשוב בעצמי. על הכל.
המלכה: מצטערת.
המלך: את יודעת מה, מימה, כשאת מתביישת תתחבאי מאחורי הגיטרה שלך.
המלכה: (לוקחת את הגיטרה) הי, עכשיו יש לי איפה לשים את הידיים.
אתה עזרת לי לפתור את הבעיה שלי. תודה, מימולוס.
המלך: בבקשה, מימה, וזאת ההתחלה.
המלכה: התחלה טובה.
המלך: איפה אני אמצא אנשים עם בעיות? (מסתכל סביבו)
המלכה: (רומזת על הקהל בעולם)
המלך: אה, נכון, יש פה אנשים. אם כך אני צריך כניסה מכובדת (בורח)
קרש: (רץ אחריו עם חצוצרה) אתה צריך תרועת חצוצרה, הוד ליצנותך.
המלך: (מציץ מפינת הבמה) נכון, בכל הסיפורים המלכים נכנסים לתרועת
חצוצרה. אני רוצה חצוצרה. קרש!
קרש: אני כאן, הוד ליצנותך.
המלך: אני צריך אותך בתור תרועת חצוצרה.
קרש: אין בעיה, הוד ליצנותך.
המלכה: (לקרש) המלך לא פיטר אותך? היה נדמה לי שרק הרגע פיטרו אותך.
קרש: המלך פיטר אותי, עכשיו אני עובד בשביל הליצן.
המלכה: אה.
קרש תוקע בחצוצרה, המלך צועד קדימה
המלך: (לקהל) קהל נכבד.
המלכה: (לוחשת) מאד.
המלך: קהל נכבד מאד, אזרחי ארץ מי. אני מימולוס הראשונוס
(לוחש למלכה) איזה יום היום?
המלכה: יום שלישי.
המלך: מימולוס השלישונוס מלך מי. עכשיו בחופשה קצרה, מופיע
בציבור בשירה ודיבור, וגם בדיבור ושירה.
המלכה: רק היום, הזדמנות נדירה.
המלך: עושה נפלאות ופותר בעיות. עוברים ושבים חביבים, אנחנו אוהבים
אתכם עוברים יקרים, וגם אתכם שבים חשובים. כל מי שיש לו בעיה,
בעיה קלה או בעיה גדולה, כל בעיה, שיביא אותה אלינו. אין בעיה.
המלכה עומדת לצדו, מתחבאת מאחורי הגיטרה שלה.
שניהם שרים את השיר למי יש בעיה. קרש מלווה.
למי יש בעיה
אם יש לך נזלת
או אדמת או שעלת,
אם בין החדר למטבח חורקת איזו דלת,
אם חם מדי, אם קר מדי,
אם בינוני מדי,
תבוא ישר למלך, תספר לו, זה כדאי.
המלך מימולוס הגדול
יעשה כל מה שהוא יכול.
קרש: לי יש בעיה, לא קיבלתי משכורת.
המלך: אני יודע, הבעיה שלך בטיפול.
נמאס לך לבכות
ונמאס לך לשמוח,
התחלת לעשות דברים אבל לגמור אין כוח,
כואב ביד, כואב בצד,
דוקר לך בגב?
תבוא ישר למלך ותסביר את המצב.
המלך מימולוס הגדול
יעשה כל מה שהוא יכול.
אתה נראה לא טוב
והעיניים אדומות
אינך יכול לישון, ונרדמו כל הכבשים,
אתה אוהב, אתה רעב,
האוכל לא טעים,
אנחנו נסדר הכל בכמה רגעים.
המלך מימולוס הגדול
יעשה כל מה שהוא יכול.
קרש יוצא
בינתיים המלך והמלכה מנסים להראות לקהל מה הם יכולים. עושים מופע ליצנות.
הקהל מוחא כפיים, המלך והמלכה מחווים קידה.
שניהם: תודה רבה, תודה רבה.
קרש נכנס עם הרבה מכתבים, וגם כובע מלא כסף שאנשים שלחו.
קרש: אנשים כתבו לכם על כל הבעיות שלהם.
המלך: אנחנו נטפל בכל הבעיות.
קרש: יש גם כסף. הוד ליצנותכם. (נותן להם כובע מלא מטבעות)
המלך: קרש, אמרת שמגיעה לך משכורת? (נותן לו את הכובע עם כל הכסף)
קרש: יש פה יותר מדי כסף, הוד ליצנותך.
המלך: אז תקנה לך עוד קרש, קרש.
קרש. תודה רבה הוד ליצנותכם. (יוצא עליז ושמח)
המלכה: אתה נתת לו את כל הכסף.
המלך: נכון.
המלכה: אבל רצינו לקנות לנו כתרים ובגדי מלכות ולחזור לארמון.
המלך: הארמון לא בורח, דווקא מוצא חן בעיני להיות קצת ליצן. אני נראה
לך דומה לליצן אמיתי?
המלכה: אני נראית ליצנית אמיתית?
קרש: (מציץ מפינת הבמה) אתם ליצנים אמיתיים הוד ליצנותכם. תאמינו לי.
המלך והמלכה מסתכלים זה על זו, פורצים בצחוק, ושרים כאילו לעצמם
את השיר "אף אחד בעצם לא מה שהוא נראה"
אף אחד בעצם לא מה שהוא נראה
אף אחד בעצם לא מה שהוא נראה
כל אחד הוא גם קצת משהו אחר.
המלכים, אם תסלחו לי, הם קצת ליצנים,
בכל ליצן עמוק בלב יש מלך מסתתר.
וזה מזל, מזל גדול
מה שהמלך לא יכול אז הליצן יכול.
אז אף אחד בעצם לא מה שהוא נראה.
גם אתה ואת קצת משהו אחר.
הילדים, אם תבדקו, הם קצת מבוגרים.
כמעט בכל אדם זקן יש ילד מסתתר.
וזה מזל, מזל גדול
אם הזקן אינו מבין הילד עוד יכול.
יש פרחים שהם קוצים, קוצים הם גם פרחים.
למילים שתיקות יש, שתיקה היא גם דיבור.
בטיפשות, אם תסלחו לי, יש גם קצת חכמה.
בכל סיפור ישנה אמת, בכל אמת סיפור.
וזה מזל, מזל גדול
אם לאמת כבר אין מילים, עוד הסיפור יכול.
יצור המוזר מופיע מאחורי המלך והמלכה. והכתר של המלך על ראשו שניהם מסתובבים יחד ורואים אותו.
המלך: אוי,
המלכה: אי! אוי! ארבזגוזו.
המלך: זה…. באמת ארבזגוזו?
המלכה: ואתה חשבת שבכלל אין…
המלך: אל תגידי את השם הזה. (מתחבא מאחורי המלכה, וממקום
בטוח מנסה להרגיע): סמכי עלי, מימה, זה יהיה בסדר,
אני מיד… תיכף ומיד… אני אטפל בזה. זאת בעיה ואני כבר מומחה
בפתרון בעיות. אבל איך לטפל בזה? על הכל אני צריך לחשוב בעצמי.
על הכל.
המלכה מימה העדינה מוכיחה אומץ לב בשעות קשות, ובתנועה זריזה היא מורידה
את הגלימה מעל ארבזגוזו. מתחתיה מתגלה קרש, חבוש בכתר. צוחק.
המלך והמלכה: קרש!
קרש: אני קרש הוד ליצנותכם.
המלכה: אתה גם ארבזגוזו?
קרש: אם צריך.
המלך: מה זאת אומרת אם צריך?
קרש: אם צריך להוציא אתכם קצת מן הארמון.
המלכה: את כל זה עשית כדי להוציא אותנו החוצה?
קרש: כמובן.
המלכה: אתה, קרש?
קרש: אני קרש.
המלך: אתה קרש חצוף! חוצפה שכזאת לא חצפצו לי אף פעם.
המלכה: אתה קרש אמיץ . איך העזת? נגד המלך?
קרש: הייתי מוכרח למצוא דרך להוציא אתכם קצת, שתראו
מה נמצא מחוץ לארמון.
המלכה: יכולת להזמין אותנו.
קרש: הייתם באים?
המלך: לא.
קרש: אתם רואים?
המלך: (מתרגז) ואתה גנבת לי את הכתר מעל ראשי?
קרש: מודה באשמה, הוד ליצנותך.
מושיט למלך את הכתר
המלך: (נרתע לאחור) מימה.
המלכה: מה מימולוס?
המלך: את יודעת מה אני חושב שאני רואה?
המלכה: כתר. אתה רואה את הכתר. את הכתר אתה רואה.
המלך: תגעי בו בזהירות, מימה, כתר זה דבר רציני.
המלך שם את הכתר על ראשה של המלכה. המלכה מורידה אותו.
המלכה: זה הכתר שלך, הוד מלכותך.
המלך: אני לא כל כך בטוח שאני רוצה עכשיו את הכתר.
המלכה מניחה את הכתר על ראש המלך.
המלכה: אתה יודע מה, מימולוס, אתה נראה מצחיק. ליצן עם כתר.
המלך: אולי זה מה שאני באמת, אולי זה מה שהייתי כל הזמן: ליצן
עם כתר, קחי אותו, מימה.
המלכה: אתה תיקח אותו. אני כבר לא רוצה כתר.
המלך: תקחי כבר את הכתר!
המלכה: אתה תיקח! (כל אחד שם את הכתר על ראשו של השני, רבים ביניהם)
המלך: קרש, שמור לנו על הכתר, בבקשה. (נותן לקרש את הכתר)
קרש: (לקהל) מדברים ומדברים ומדברים ומדברים ולא גומרים.
המלך: אתה חצוף! קרש! פרצוף חצוף! קרש. אף פעם לא ראיתי
קרש חצוף שכמוך. תיכף אני ארבזגז אותו שיתארבזגז לגמרי.
קרש: כסא המלכות, ובגדי המלכות נמצאים בארמון, הוד ליצנותכם.
המלך: הארמון, כמעט שכחתי לגמרי, בואי נחזור לארמון, מימה.
המלכה: (בחוסר רצון בולט) נחזור לארמון. (מתחילים ללכת)
המלך: מימה.
המלכה: מה, מימולוס?
המלך: מה נעשה בארמון, מימה?
המלכה: כלום. שום דבר.
המלך: את מי נפגוש בארמון, מימה?
המלכה: אף אחד. רק אותנו.
המלכה: אולי גם את קרש.
קרש: לא. לא אותי, אתה פיטרת אותי. אני חופשי. אבל אני מוכן לבוא
לעזור. אם צריך. הלוא אני כל "היועצים המזכירים המפריעים
והעוזרים...
המלך: (מתעלם ממנו) אז את תפגשי אותי, ואני אפגוש אותך.
קרש: לגמרי שכחתי. אני גם התזמורת.... (לוקח כלי נגינה)
המלך והמלכה, שרים. קרש מלווה אותם בנגינה
את מי פוגשים בארמון
המלך: אני קם בבוקר
ער ורענן
ויושב אל שולחני.
את מי אני פוגש
יושבת שם?
עם ביצה קשה?
מלכה: אני.
אחרי הארוחה
לבדי בגן
מטיילת לי טיול איטי.
את מי אני פוגשת
מטייל לו שם
בדיוק כמותי?
- אותי.
אני בורח לי
אל כסא המלכות
להיות לבד. מה יש?
את מי אני פוגש
יושבת שם
מנסה להתבודד?
- נחש.
בלילה בחלום.
סוף סוף לבד.
חולם חלום עצבני.
מי מסתובב לו
בחלום שלי.
- אני?
- כן את.
- אני.
המלך: אז חוזרים לארמון?
המלכה : (באי רצון בולט) עכשיו יש לנו מקצוע. אנחנו יודעים לעזור לאנשים,
לשמח אותם. וילדה אחת ודאי כבר מחכה על יד שער הארמון.
המלך: איזו ילדה?
המלכה: הילדה שכתבה את המכתב "בוקר טוב הוד מלכותכם, מה שלומכם?"
זוכר? הילדה שכותבת בשגיאות. הילדה שיש לה פנים.
המלך: עכשיו אנחנו יכולים לערוך לה קבלת פנים. יש לי כתר, אלבש בגדי
מלכות. קבלת פנים מלכותית היא תקבל אצלי, בסבר פנים יפות
נקבל את פניה.
קרש: הילדה לא באה, הוד מלכותכם.
המלך: מה אמרת, קרש?
קרש: הייתי בארמון. היא לא באה.
המלך: לא. הדבר השני שאמרת, מה שאמרת בסוף.
קרש: הוד מלכותכם?
המלך: אה, סוף סוף!
המלכה: כשאתה אומר הוד ליצנותכם זה מוצא חן בעיני יותר. זה קצת מצחיק.
קרש: היא לא באה, הייתי בארמון, היא איננה שם. אולי היא שכחה לגמרי
שכתבה את המכתב ההוא.
המלך: שכחה? איך אפשר לשכוח דבר חשוב שכזה?
קרש: בקלות.
המלכה: כשכותבים מכתב למלכה ולמלך…
המלך: למלך ולמלכה.
המלכה: זה בדיוק מה שאמרתי. למלכה ולמלך. (לקהל) נכון שזה חשוב?
המלך: כן. חשוב מאד. בהחלט.
המלך והמלכה מסבירים לילדים עניין חשוב מאד.
מכתבים הם נורא חשובים
תמיד תכתבו מכתבים,
מכתבים לכתוב זה טוב.
למקבל זה נחמד לקבל,
לכותב זה נחמד לכתוב.
אבל אם כתבתם מכתב,
תזכרו, עשו לי טובה.
תראו מה קרה כשילדה אחת
שכחה שכתבה.
המלכה: מימולוס,
המלך: מה מימה?
המלכה: לאן אתה הולך?
המלך: לארמון אני הולך. לאן אני יכול ללכת? לארמון.
המלכה: כבר? אתה ממהר?
המלך: תראי, מימה, יצאנו להשיג לנו כתר, השגנו את הכתר, אנחנו
יכולים לחזור לארמון.
המלכה: אנחנו יכולים אבל אנחנו לא מוכרחים.
המלך: אנחנו יכולים אם אנחנו רוצים.
המלכה: אנחנו רוצים?
המלך: זאת שאלה קשה, מימה. אני צריך לחשוב על זה הרבה זמן על השאלה
הקשה הזאת. אנחנו רוצים?
המלכה: מימולוס, כבר מזמן לא אמרת "על הכל אני מוכרח לחשוב בעצמי.
על הכל."
המלך: ואת שכחת להתבייש.
המלכה: אני עוד מתביישת, אבל זה כבר לא מפריע לי כל כך. מה אתה עושה?
המלך: אני מסתכל. בדרך לארמון עפשא להסתכל.אף פעם עוד לא הסתכלתי.
אני מסתכל.
המלכה: כשהיית בארמון חשבת שככה נראה העולם?
קרש: (קופץ מאחוריהם) עולם עולמי, הוא עולמי, העולם. בואו ואראה
לכם את העולם.
המלכה: מזל שיצאנו מן הארמון.
קרש: למזל לא היה לא היה קשר לעניין הזה.
המלך, המלכה וקרש מטיילים. קרש מנגן והם שרים
איזה מזל שיש עולם בעולם
איזה מזל שיש עולם בעולם
אם רק יוצאים החוצה אז פוגשים את כולם.
נפגשים, נרגשים, שואלים, מספרים,
כמה טוב לצאת החוצה ולפגוש חברים.
שלום עץ,
שלום.
מה שלומך היום?
מה?
נושרת לך הצמרת?
אני מצטערת.
שלום דרך,
מה קרה?
כן, זה נורא.
כולם עוברים עלייך למקום אחר
ורק את נשארת?
אני מצטערת.
איזה מזל שיש עולם בעולם.
שלום צבעונים.
למה אתם עצבנים?
לא, אנחנו לא נדרוך על ניצנים.
מה, פרח בשבילנו?
אבל אנחנו לא כל כך מלכים,
אנחנו ליצנים.
תודה רבה.
אנחנו מבינים.
איזה מזל שיש עולם בעולם…
שלום ציפור.
כואב לך המקור?
זה כלום. זה רק הקור.
זה יעבור.
עופי ישר לארמון,
בין הגג והתקרה השארנו לך חור,
בהצלחה ציפור.
איזה מזל שיש עולם בעולם,
אם רק יוצאים החוצה אז רואים את כולם.
נפגשים, נרגשים, שואלים, מספרים.
כמה טוב לצאת החוצה ולפגוש חברים.
המלך: קרש!
קרש! אני כאן, הוד מלכותך,
המלך: אתה המצאת גם את טרילי?
קרש: לא, הוד מלכותך, אני רק יודע להדליק ולכבות את האור בגיטרה.
הוד מלכותה מימה בעצמה המציאה את טרילי.
המלך: את, מימה?
המלכה: אני בעצמי, מימולוס. ברגע מטורלל אחד אני המצאתי את טרילי.
מה אתה חושב, שאני לא יודעת להמציא טרילילים?
המלך: למה את צריכה אותו בכלל?
המלכה: כל אחד, כשהוא לבד, צריך להמציא לו איזה טרילי כזה. אני לא
יכולה בלי הטרילי שלי. הוא מדבר אלי, הוא מקשיב לי.
המלך: לי לא היה אף פעם שום טרילי.
המלכה: אתה יודע מה, מימולוס, אני מוכנה להתחלק אתך בטרילי שלי.
המלך: איך?
המלכה: ככה, טרי – לך וטרי – לי.
המלך: טרי- לי וטרי – לך.
המלכה: טרילנו.
הגיטרה נדלקת בכל מיני צבעים
המלכה: מה אתה אומר, טרילי?
המלך: מה הוא אומר? מה הוא אומר?
המלכה: הוא אומר שמאוחר, אנחנו כבר צריכים לחזור לארמון שבארץ האגדה.
אנחנו שייכים לארץ האגדות, ככה הוא אומר.
המלך: הוא טועה. אנחנו שייכים לארץ מי.
המלכה: מי, מימולוס?
המלך: מי, מימה, מי. ארץ מי.
המלכה: גם קרש הולך איתנו אל תוך האגדה?
קרש: אם תבקשו.
המלכה: גם ארבזגוז?
קרש: גם אני וגם ארבזגוזו. שנינו.
המלך: ביחד או כל אחד לחוד?
המלכה: איך שהם רוצים.
המלך: ( המלך מחבק את קרש) כל אחד צריך איזה קרש להישען עליו.
המלכה: איך אנחנו נכנסים לאגדה? זוג מלכים או זוג ליצנים?
קרש: איך שאתם רוצים, ואיך שאתם מבינים.
המלך: אני, למשל, נכנס לאגדה בתור ליצן עם כתר.
אז למה לא נצחק ביחד
אז למה לא נצחק ביחד?
צחקו אל השכן מימין,
וקצת גם לשכן משמאל,
ועכשיו גם אלינו.
תודה. זה כל.
(אולי הם יודעים גם לשיר?)
אז למה לא נשיר ביחד.
שירו לשכן מימין,
וקצת גם לשכן משמאל,
ועכשיו גם אלינו,
תודה, זה הכל.
(אולי הם יודעים גם למחוא כף?)
אז בואו נמחא כף ביחד.
מחאו לשכן מימין,
וקצת גם לשכן משמאל,
ועכשיו גם אלינו,
תודה, זה הכל.
(אולי נבלבל אותם קצת?}
ובואו נתבלבל ביחד.
צחקו אל השכן מימין
שירו לשכן משמאל
מחאו כף אלינו.
תודה. זה הכל.
המלכה: היה היו זוג ליצנים עם כתר אחד…
הולכים, חוזרים, שרים את שיר הסיום
שיר סיום
שלום ילדים, שלום לך ילד, שלום גם לך, ילדה.
נגמר הסיפור ואנחנו חוזרים אל ספר האגדה.
אבל לא ניפרד מכם לפני שנגיד תודה.
תודה שצחקתם, תודה שנבהלתם, תודה שהייתם כאן.
גם ארבזגוזו אומר תודה, גם טרילי השד הקטן,
כי אגדות הן קצת בודדות אם איש לא שומע אותן.
המלך קיבל את הכתר שלו. המלכה ביישנית נשארה,
היצור המוזר בגלימה מוזרה לא היה כל כך נורא.
יצאנו מתוך אגדה קטנה, ניתן יד ונשוב חזרה.
אתם נשארים במקומות שלכם, אבל אתם לא לבד,
הביטו סביבכם וכל השורה תנו יד ביד ביד,
הגידו תודה זה לזה בגלל שלא הייתם לבד.
אז תודה רבה, תודה רבה, שלום ותודה רבה.
ס - ו - ף
