תיבת נח
לאה נאור

 


סִפּוּרֵי הַתּוֹרָה יָפִים
סִפַּרְתִּי אוֹתָם לִיְלָדַי
סִפַּרְתִּי אוֹתָם לִנְכָדַי
וְלֹא אָמַרְתִּי דַּי.

תמיד בחרתי את הסיפורים שאהבתי, סיפרתי אותם בלשון המדויקת והמופלאה שבה נכתבו, הוספתי גם כמה דברים שלא נכתבו.

 

 

 

 

"וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל יֵצֵר מַחְשְבֹת לִבּוֹ רַק רָע כָּל הַיּוֹם, וַיִּנָּחֵם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵב אֶל לִבּוֹ." (בראשית, ו' ה'-ו')
 
אלוהים התחרט. מה קרה?
הוא ראה כי האדם שברא
הוא איום ונורא.
עושה רק רע,
חושב רק רע,
האדם בעולם הוא צרה צרורה.
אלוהים חשב: חבל
שבראתי בני אדם בכלל.
אטביע אותם ואת בני ביתם
וגם את כל החיות שאִתָּם.
אחר כך אתחיל מהתחלה.
וזאת באמת החלטה לא קלה.
לפחות אלוהים התעצב אל לבו.
סימן שיש לו לב
שיכול להתעצב.
.
האם אלוהים טעה?
האם אלוהים יכול לעשות שגיאה?
האם באמת לא היתה לו ברירה?
האדם חטא. מה עשו החיות?
ילדים, ילדות, אחים, אחיות?
גורות, גורים,
מסכנים אחרים?

התנ"ך לא מספר לנו. יכול להיות
שהוא בוחר להשאיר לנו כמה בעיות.
 


"
נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדוֹרוֹתָיו" (בראשית, ו' ט')

בעולם חי אדם שקראו לו נח.
אולי בגלל שמו גם אפיו היה נוח.
הוא לא היה צעיר. מלאו לו שש מאות שנים.
הוא גר עם אשתו, היו להם שלושה בנים.
נח חי בנוח בין הרשעים,
ובין הגנבים ובין הרמאים,
ובינתיים לא עשה מעשים רעים,
לכן מצא חן בעיני אלוהים.

כשיהיה מבול, החליט אלוהים,
משפחה אחת תישאר בחיים:
נח, בניו: שם יפת וחם.
האשה שאִתו, הנשים שאִתָּם.
האם היו להם גם ילדים וילדות?
האם היו לנח נכדים ונכדות?
אולי נינות? אולי נינים?
אולי גם תינוקות קטנים?
הלוא נח היה בן שש-מאות שנה,
המשפחה שלו כבר לא כל כך קטנה.
לכן צריך תיבה ענקית ובטוחה
שיהיה בה מקום לכל המשפחה,
וגם לנציגים מכל החיות,
שימשיכו לחיות,
כי לברוא את כל החיות מחדש
זו בעיה של ממש.
 
 
 
"עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי-גֹּפֶר, קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אוֹתָה מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר" (בראשית, ו' י"ד)

אלוהים קרא לנח ואמר בערך כך:
אני מוחק כל מה שחי. זה לא הצליח לי כל כך.
אתה צדיק תמים, המשפחה שלך טובה,
אציל אתכם מן המבול. עשה לך תיבה.
והוא נתן לו הוראות מדויקות ונכונות:
איך לבנות, ממה לבנות,
כמה אמות,
כמה קומות.
במה כדאי למרוח,
כמה פתחים לפתוח
ודלת בצד לא לשכוח.
צריך להסביר את הכל בדיוק לאיש תמים כמו נח.
 
 
 
 
"וַֹיַּעַשׂ נֹחַ, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה" (בראשית, ו' כ"ב)
 
הוא בנה לו תיבה
חזקה וטובה
בדיוק כמו שאלוהים ציווה.
רוחב חמישים ואורך שלוש מאות אמות,
עץ גופר טבעי, שלוש קומות,
הוא מרח כופר, שכבה עבה,
שלא יכנס לו מבול לתיבה.
ועשה מחסנים גדולים ורחבים,
שהוא ואורחיו לא יהיו רעבים.
פָתַח פֶּתַח בצד, ולמעלה צֹהר,
בקיצור תיבה גדולה ורחבה שלא הייתה עוד כמוה.
 
 
"
וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל הָאָרֶץ, וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ, וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה" (בראשית, ז' ו'-ז')
 נח ואשתו, והנשים של הבנים
הבנים, ואולי גם הנכדים והנינים.
כולם עזרו למלא את המחסנים,
חיטה ושעורה, פירות וגרעינים,
עשבים ועלים מכל מיני מינים,
מיני מזונות שונים ומגוונים.
אחר כך עמדו בפתח ועמדו במדרגות
לקבל את האורחים שהגיעו בזוגות.
 
 
"מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה, וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינָה טְהוֹרָה, וּמִן הָעוֹף וְכָל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה: שְׁנַים שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל-נֹחַ אֶל-הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה" (בראשית, ז' ח'-ט
 
איך נבחרו  החיות ?
איך הן ידעו מי תטבע? מי תמשיך לחיות?
איך ידעו לאן לבוא ואיך ידעו מתי?
הן נלחמו על מקומן? קצת נדחפו אולי?
לא מספרים לנו יותר מדי.
אולי הלכו בסדר, בשלום ובשלווה,
שניים שניים בדרך העולה אל התיבה,
זכר ונקבה, זכר ונקבה
בדיוק כמו שאלוהים ציווה.
לאט ובסדר נכנסו החיות:
זוג אריות וזוג זיקיות,
שבעה זוגות פרות ושבעה זוגות עזים,
ושבע ברווזות ושבעה ברווזים.
זוג חמורים וזוג דרורים,
וזוג יפה של נמרים.
פיל ופילה,
הוא גדול, היא גדולה,
נאקה וגמל,
נמלה ונמל,
יתושה ויתוש,
חיפושית וחיפוש.
זוג פרות משה רבנו (אוי, משה עוד לא נולד)
זוג ג'ירפות די נחמד,
שועלים ותנים,
תןרים ויונים,
עכברים אפורים, עכברים לבנים,
ועוד חיות ועופות וחרקים משונים,
מכל הסוגים ומכל המינים,
עורב ועורבת (אולי שמה עוֹרְבָה?)
וגם זבוב וזבובה התגנבו לתיבה,
אחרונים חביבים באו צב וצבה.
הם כל כך מיהרו,
הם כל כך מיהרו,
זחלו, התאמצו, אך כמעט איחרו.

"
הִזְדַרְזוּ!" צָעַק נֹחַ. "נוֹרָא מְאֻחָר".
רַק עוֹד כִּין וְכִנָּה, אֲמָנָה וּפַרְפָּר.
פַּרְעוֹשָׁה וּפַרְעוֹש, שַׁבְּלוּלָה וְשַׁבְּלוּל...
"
דַי!" אָמַר נֹחַ. "הִתְחִיל הַמַּבּוּל!

רק דגים בכלל לא באו. הם שחו להם ממול.
מה אכפת לדגים אם יש מבול?
 
 

"
בַּיוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל-מַעְינֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ. וַיְהִי הַגֶּשֶּׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה" (בראשית, ז' י"א-י"ב)
 
אחרי שהגיעו כל האורחים,
נח נעל את כל הפתחים,
בדק שהצוהר סגור ונעול,
ואז התחיל לרדת מבול.
גשם, ברד, ממטרים, עוד גשמים,
רוחות סוערות, ברקים ורעמים
ארבעים לילות וארבעים ימים
לא פסק גשם עז לרדת מהשמים
"
ותלך התיבה על פני המים."
 
 
"וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַיְכַסוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם" (בראשית, ז', י"ט)

קודם נעלמו העשבים הנמוכים,
אחר כך השיחים,
אחר כך הקוצים,
העצים,
הבתים, האוהלים,
אחר כך הברושים והדקלים.
בסוף נעלמו גם ההרים הכי גבוהים.
איזה מבול עשה אלוהים!
מי שלא היה בתיבה – טבע.
רק מים ומים נראו בסביבה.
ומעל למים שטה התיבה.
 
"וַיִּשָּׁאֶר אַך נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה, וַיִגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִישִׁים וּמְאַת יוֹם" (בראשית, ז' כ"ג-כ"ד)
 
מאה וחמישים יום זה חמישה חדשים.
מה עשו החיות? איך חיו האנשים?
לאנשים שבתיבה היו חיים קשים!
נח ואשתו, שלא אמרו לנו מה שמה,
עבדו קשה מאד כל שעות היממה.
וגם הבנים והנשים שאִתם
עשו, כנראה, כמיטב יכולתם.
כי צריך לטפל
וצריך לבשל
וקרוב לוודאי שצריך לנקות
אחרי החיות בכל כמה דקות.
הם ניקו, הם עמלו,
הם טיפלו ובישלו
וחילקו למנות,
והכינו ארוחות טעימות ומגוונות,
ומילאו את כל הבקשות המיוחדות
של האורחים הנכבדים והאורחות הנכבדות.
למשל: מה הגמלים רוצים?
קוצים.
החמורים?
שְׂעוֹרִים.
הציפורים?
פירורים.
היונים?
גרעינים.
היענים?
זכוכיות ואבנים.
האריות רוצים בשר?
שיתאפקו! פה אי אפשר!
בתיבה שלי, אמר להם נוח,
מהבשר תוכלו לשכוח.
פה אין טורפים, אין נטרפים.
תאכלו בננות כמו קופים.
תאכלו בוטנים, אין בעיות!
אבל אל תטרפו חיות.
כל המינים פה מוגנים,
גם ארנבות וגם שפנים.
מה עושים הזאבים?
כל הזמן הם רעבים.
והנמרים והתנים?
פה, בתיבה הם צמחונים.
והפילים?
מה הם אוכלים?
עלים, גבעולים,
ענפים גדולים,
כל מה שיש אבל הרבה.
ואם אפשר – הרבה מאד.
ואם נגמר?
רוצים עוד.
 
 
"וַיִּזכֹּר אֱלֹהִים אֶת-נֹחַ וְאֶת כָּל-הַחַיָּה וְאֶת-כָּל-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה, וַיֹּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם: וַיִּסָּכְרוֹ מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבּוֹת הַשָּׁמָיִם." (בראשית, ח' א'-ב')

עברה חצי שנה כמעט,
הגשם נחלש לאט לאט,
פני המים ירדו מעט
התיבה נסחפה להרי אררט,
נגעה בפסגה ושם נחה.
למה?
ככה.
כי זאת היתה הפסגה הגבוהה בסביבה,
על הרי אררט נחה התיבה.
ארבעים ימים היו תקועים על ראש ההר.
מביטים מן הצוהר
מה רואים?
שום דבר.
בינתיים רק מים
מים ושמים, ועוד מים ומים.
פתאום,
אחרי ארבעים יום
נראו מרחוק ראשי ההרים.
יו, כמה הם היו מאושרים!
 
 
"וַיְּהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם, וַיּפְתַּח נֹחַ אֶת-חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה וַיְּשַּׁלַח אֶת הָעֹרֵב, וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד-יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" 
(בראשית, ח' ו'-ז')
 
למה הוא שלח דווקא את העורב?
הוא חשב: העורב הוא חזק, אמיץ לב.
וכמו כל שוכני התיבה
הוא חייב לי טובה.
הוא יֵצֵא, ויעוף מסביב לתיבה,
ויבדוק בשבילנו את הסביבה.
אבל העורב היה כפוי טובה.

נוח שילח את העורב
העורב התרחק, העורב התקרב,
ושוב התרחק, ושוב התקרב
במעגלים
הולכים וגדלים,
מעל למים, מעל לגלים,
ואל התיבה לא שב.
נוח קרא לו – לשווא.
אולי התיבה נמאסה עליו.
אפשר להבין אותו, דרך אגב,
ומה חושבת עליו העורֶבֶת, או אולי העורְבָה

שנשארה לבדה בתיבה?
 
 
"וַיְּשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלָה וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי-מַיִם עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ. וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ" (בראשית, ח' ח'-ט')
 
נח קרא ליונה,
ואמר לה: יונה קטנה,
את עדינה, את נבונה,
את תהיי שליחה נאמנה.
עופי, יונה לבנה, לשמים.
הסתכלי מסביב. הקלו המים?
הוא פתח את הצוהר ושילח את היונה,
ולא מצאה היונה מקום או פינה
להניח את כף רגלה הקטנה.
איזו מסכנה.
עפה ועפה עד שעייפה,
הגוף כאב, כאבה לה כנפה,
לא היה לה כוח
כמו העורב, פשוט לברוח.
הייתה לה ברירה?
היא חזרה.
יונה מסכנה, חשב נח,
כף רגלה הקטנה לא מצאה מנוח.
הוא הושיט ידו והחזיר אותה לתיבה.
ואמר לה: היית שליחה די טובה.
אשלח אותך שוב בעוד שבוע
בתור שליח קבוע.
 
 
"וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים, וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה: וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה-זַיִת טָרָף בְּפִיהָ" (בראשית, ח' י'-י"א)

הם חיכו עוד שבעה ימים.
ימים ארוכים, ימים שוממים.
שוב שילח נח את היונה,
שוב אמר לה: עופי יונה לבנה,
עופי יונה קלת כנפים,
ושובי, ספרי לי: הקלו המים?
היונה פרשה את כנפיה,
כל שוכני התיבה הסתכלו אחריה.
כל היום הם חיכו לבשורה
לעת ערב היונה חזרה,
היא נשאה עלה זית במקורה.
איזו בשורה!!!
נוח קיבל אותה באהבה ותודה.
הוא בטח הבין, בוודאי הוא ידע:
היונה חזרה.
הפעם היתה לה ברירה.
היה שם עץ זית, היא מצאה, בין עליו
מזון, ומנוחה לכף רגלה.
אם רצתה לצאת לחפשי – היא יכלה.
אבל היונה הלבנה, הטובה,
שבה אליו, אל התיבה,
והביאה לנח סימן לתקווה,
את היקר מכל לו הביאה:
עלה של זית, טרף בפיה.
לכן היונה הלבנה, עד היום
היא סימן לתקווה, לאהבה, ולשלום.
 
 
"וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁלַח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב- אֵלָיו עוֹד" בראשית, ח' י"ב)

עוד שבוע עבר. ושוב היונה
לעוף מוכנה.
נוח אמר לה בערך כך:
ודאי את עייפה כל כך.
הימים כואבים, הלילות ארוכים.
הכדים יבשים, המחסנים כבר ריקים.
אולי תראי עצים ירוקים?
אולי אדמה, עשבים ושיחים?
אולי יש פירות? אולי יש פרחים?
צאי לשלום, יונה טובה,
אם לא תשובי אלי לתיבה
זה סימן שהגיעה סוף סוף העת
גם בשבילנו לצאת.
היונה הלבנה פרשה כנפיה.
כל יושבי התיבה הסתכלו אחריה.
הפעם מצאה כף רגלה מנוח.
היונה הלבנה לא שבה אל נח.
 
 
וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר: צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי-בָנֵיךָ אִתָּךְ, כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ (בראשית, ח' ט"ו-ט"ז)
 
ואז נח פתח את הפתח שבצד
ויצא. לא לבד.
יצאו שם, חם, ויפת גם,
יצאה אימם, שלא סיפרו לנו מה שמה,
ואחריה אולי היית עוד משפחה שלמה:

אולי היו עוד אימהות ונכדים וגם נינים,
גדולים וגם קטנים,
גם הם פרצו ורצו לכל הכיוונים.
תארו לכם: כמעט שנה שלמה
הם לא דרכו על האדמה.
איזו התרגשות! התרגשות עצומה!

ואחריהם כל החיות, הזוחלים, הציפורים,
כולם יצאו מן התיבה והתחילו מתפזרים
לכל העברים,
החמורים רצים, הסוסים דוהרים
הציפורים מתעופפות, הזוחלים מתחפרים
בעמקים ובגבעות, ביערות ובהרים,
למלא את העולם בתינוקות ובגורים.
גם אנחנו ואתם, אסור לנו לשכוח,
כולנו, הגדולים והקטנים,
אנחנו הבנים של הנינים של הנינים
של משפחת נח.
 
"אֶת-קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן, וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן, וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר, וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר." (בראשית, ט' י"ג-ט"ו)
 
אלוהים הביט על מה שנשאר
מעולמו היפה, מעולמו הנהדר,
התעצב אל לבו ואמר:
לא הייתי צריך להחריב את העולם
בגלל הרעות שעשה האדם,
כי קשה להיות צדיק תמים
כל הלילות וכל הימים,
ואפילו נח כבר אין לו כוח
וגם הוא יכול לשגות לפעמים.
(ואמנם הוא שגה, אבל לא נספר
כי זה כבר סיפור אחר.)

לכן בכל פעם שאמטיר לכם גשמים,
אתן לכם סימן, את הקשת בענן,
שמבול נורא כזה לא יחזור לעולמים.

מאז ועד היום כשאנחנו רואים
את הקשת מקושטת בכל מיני צבעים
אנחנו יודעים:
הקשת בענן היא כמו חיוך של אלוהים.

 

על הסיפור: 

הסיפור "תיבת נח" הוא עיבוד והרחבה לספר בשם זה שיצא לאור, מלווה בציוריו הנהדרים של חיים רון בשנת 1997.

 


בחזרה לסיפורי אגדה מן המיתולוגיה היוונית »