בלילה, בסוכה.
לאה נאור"אני הולכת לישון בסוכה ולא אכפת לי שום דבר," ככה אמרתי לאמא שלי ביום הראשון של חג הסוכות לפני... לא חשוב לפני כמה שנים.
אמא אמרה: "מה ? איך? מה פתאום? איזה שיגעון חדש זה?" אתם יודעים. כמו שאימהות אומרות.אבא היה מעשי יותר: "אבל אין שם חשמל. איך תקראי לפני השינה?"
אני הייתי באמצע 'חסמבה' ירון זהבי היה בדיוק בשבי האויב ועוד לא שחררו אותו.אז אני לא אקרא הלילה. אמרתי בגבורה אמיתית. ורק מי שהכיר אותי טוב ידע להעריך את גודל ההקרבה.
"זה רציני," אמר אבא לאמא. "מה דעתך? שהילדה תנסה. היא תיכף תברח בחזרה הביתה."
"קחי איתך מפתח. אולי בכל זאת תרצי להיכנס הביתה באמצע הלילה?" אמרה אמא.
"לא צריך. מה פתאום? אני בחיים לא אתחרט ולא אכנס בחזרה הביתה." הבטחתי כי למען האמת קצת התאכזתי שהירשו לי כל כך מהר.
וכך יצאתי לחצר, עמוסה בשתי שמיכות, בנר וגפרורים, (קשה לוותר על חסמבה) ובהרבה אומץ לב אל הסוכה בחצר. אולי הירח בדיוק התחבא מאחורי ענן, והסוכה הייתה חשוכה כל כך שבקושי מצאתי אותה בכלל.
ברגע הראשון רציתי לקחת את מעט אומץ הלב שעוד נשאר לי ולרוץ מהר הביתה. אבל איפה הכבוד העצמי שלי? ומה יגידו עלי? נו, באמת! הדלקתי בעמל רב נר אך הוא כבר מיד ברוח. הצלחתי איכשהו להכנס לסוכה, נתקלתי בשולחן, בכסא, הפכתי את כל הפירות שהונחו על השולחן לקישוט, ישבתי על המחצלת וקיללתי את הרעיון כולו. אך לאט לאט התחיל להתגלות אלי מתוך החשכה עולם אחר, מופלא.
אולי עיני התרגלו לחושך, ואולי עזר גם הירח המלא שיצא מאחורי הענן והאיר את הלילה.
בתי הרחוב, שבאחדים מהם דלק אור, נראו כמבצרים מסיפורי אגדות, השיחים והעצים שבחצרות נראו שחורים וסבוכים כיערות עבותים. ובין עלי הסכך הציץ אלי ירח מלא והמון כוכבים. (בימים הרחוקים ההם עדיין אפשר היה לראות המון כוכבים נוצצים בשמים.)
פתאום שמעתי שמישהו מתקרב לסוכה. נרעדתי ומשכתי את השמיכה מעל לראשי.
"הכל בסדר, ילדה שלי?" שמעתי את קולה של אמא.
"בסדר גמור," עניתי לה, וכל כך שמחתי שזאת היא.
"אז לילה טוב. את בטוחה שאת לא רוצה את המפתח?"
"בטוחה לגמרי."
"טוב. אז... לילה טוב. אולי את רוצה שאביא לך משהו אחר?"
"שום דבר," אמרתי. וחשבתי, "טוב שאמא באה, אבל, נו, שתלך כבר."
אמא הלכה ואני נשארתי לבדי בסוכה, רק עם הכוכב שלי, שבחרתי להסתכל עליו כל הלילה ולראות אם הוא זז. הוא לא זז.
נדמה לי ששכבתי ערה המון זמן, לכן היה כל כך מוזר שפתאום התעוררתי בבהלה, משהו רך ורטוב נגע ברגל שלי. ישבתי בבת אחת. שני חתולים רטובים התכרבלו להם בקצה השמיכה שלי. ראשי היה רטוב. השמיכה קצת רטובה, ומן הסכך טפטפו טיפות טיפות עלי ועל השמיכה שלי. היורה בא. זה שמח מאד אבל מה עושים עכשיו?
אילו היה לי מפתח הייתי נכנסת הביתה למיטה היבשה שלי. והבעייה הייתה נפתרת ו נגמרת.
"אולי הגשם יעיר את אבא ואמא והם יתחילו לדאוג לי?" חשבתי, ולא ידעתי בעצמי אם בחשש או בתקווה. יכולתי לדפוק בדלת ולהעיר אותם. אם היה לי טלפון נייד יכולתי לטלפן ולהעיר אותם, אבל אז אף אחד עוד לא חשב להמציא את הטלפון הנייד, או את הסמארפון. ולהורים שלי עדיין לא היה אפילו טלפון פשוט שמחובר לחוט.
טיפות רכות המשיכו לרדת, וריח מוכר ונפלא, ריח של גשם ראשון מילא את האויר.
רק שאבא ואמא לא יתעוררו לי פתאום ולא יתעקשו להכניס אותי הביתה.
משכתי מן השולחן את מפת הפלסטיק וישבתי מכווצת מתחתיה במקום היבש ביותר בסוכה. מתחת לשולחן. בחיקי רבצו שני חתולים רטובים, אני ליטפתי אותם, ושלושתנו חיכינו לבוקר.
השחר האיר, העננים נעשו ורודים והגשם חדל, שני החתולים שלי, עליזים ויבשים התחמקו וברחו להם. האויר היה מלא בקולות של צפרים מזמרות. הכל היה רחוץ, נקי וריחני. האויר היה צונן ונקי והדיף ריח רענן ורחוץ, ריח של גשם ראשון. ריח סוכה רעננה, ושל פירות בשלים, ריח של חג סוכות. לעולם לא אשכח את הריח ההוא.
"נו, אך היה לישון בסוכה כל הלילה? ועוד בגשם? שאלו אותי הורי כשנכנסתי הביתה.
"ככה, לא רע," אמרתי. "אבל מעייף, מעייף כל כך."
והלכתי ישר למיטה. לישון.
| בחזרה לסיפורי אגדה מן המיתולוגיה היוונית » |
