אודות הספר |
תגובות וביקורות |
מחבר/ת: לאה נאורהוצאה: מילוא , 2004 2006 2011 2018 (מהדורה מעודכנת)
התמונה שעל שער הספר:
זוהי אמי, בערך בת עשרים, בדרכה לארץ ישראל, על רקע האנייה בנמל איסטנבול. כשצולמה התמונה היא עדיין לא ידעה כי הארגז על כל רכושה נגנב באנייה, והיא עתידה להגיע לארץ ישראל ללא מטען ללא בגדים. כל מה שהיה לה בבואה לארץ היה שמלה אחת, מעיל כבד מדי, כובע שהיה באופנה ברוסיה באותה עת ונעליים לוחצות. למזלה היא נשאה אתה את הארנק שלה ובו התעודות ומעט כסף. ועם זה הייתה צריכה להסתדר כעולה חדשה בארץ.
את הספר הזה כתבתי במקרה.
יום אחד נסעתי במכוניתה של ידידה טובה שלי, הסופרת הרצליה רז, ובשיחה שהתגלגלה בינינו אמרתי לה: "הרצליה, את רוצה להיות תמיד בריאה ומאושרת?"
"ודאי. למה לא?" צחקה הרצליה.
"אז תשמרי תמיד על רגליים חמות, בטן חצי ריקה, לב חם וראש קר," הצעתי.
היא הביטה בי בתימהון.
"זו עצה נפלאה. איפה שמעת אותה?" היא שאלה.
"אמא שלי אמרה לי את זה הבוקר," אמרתי.
"בת כמה אמא שלך?"
"בת תשעים ושתיים. אשה חכמה וצלולה, שתענוג לשוחח איתה. חריפה מרירה ומצחיקה, ואיך היא שולפת פתגמים מן השרוול..." התגאיתי באמא שלי.
"בת תשעים ושתיים... ולבדה? מי מטפל בה?
"אף אחד. היא מסתדרת יופי בעצמה, ואני באה אליה כמה פעמים ביום, מביאה לה מה שצריך, ושומעת את הסיפורים שלה...."
את מקליטה אותה?" שאלה הרצליה.
"מה פתאום?"
הרצליה רז הביטה בי במבט רציני ואמרה:
"לעולם לא תסלחי לעצמך אם לא תקליטי אותה וכל החכמה הזאת שלה תלך לאיבוד."
כבר למחרת הבאתי מכשיר הקלטה והנחתי על שולחנה של אמא.
"אמא," אמרתי לה "תראי, אנחנו כל יום מפטפטות לנו. לא אכפת לך שאני אקליט את זה?"
אמא הסכימה, אבל מיד השתנה קולה, וסגנון דיבורה נעשה פתאום גבוה ולא טבעי. ביטלתי מיד את רעיון ההקלטה.
מאז, בכל יום כשחזרתי מביקורי אצל אמי – רשמתי לעצמי את הסיפורים ודברי החכמה שלה באופן חופשי, כמו שזכרתי אותם.
וכך נהגתי עוד שש שנים.
אמא אמרה לי: אם הייתי יכולה לחיות מחדש - הכל הייתי עושה אותו דבר חוץ משגיאה אחת. אני לא כתבתי יומן. עכשיו אני מנסה לכתוב זכרונות וכל כך קשה לי. אז אני משביעה אותך: תכתבי. לא חשוב מה. תכתבי. תמיד שמעתי בקול אמא אז התחלתי לכתוב במקומה את הזיכרונות שלה, וניסיתי לעשות זאת בלשון שלה, כמו שהיא סיפרה לי.
אמי האריכה ימים ונפטרה בגיל תשעים ושמונה. היא הייתה צלולה כמעט עד יומה האחרון.
כאשר התאספה כל המשפחה לשבת "שבעה" בביתה, הוצאתי את הרשימות והראיתי אותן לבני המשפחה.
כולנו חשבנו שאסור לדברים להישכח וכדאי להדפיס חוברת לבני המשפחה הצעירים שיכירו את אמא.
ערכתי את החומר, השארתי אותו במידה רבה בלשונה העשירה והצבעונית של אמי, והבאתי אותו לידידי המוציא לאור יוסף אלקוני, בעל הוצאת הספרים "מלוא" וביקשתי ממנו להדפיס על חשבוני מאה או מאתיים עותקים לחלק לבני המשפחה.
אלקוני קרא את הספר, ואמר לי: "אנחנו לא נוציא את הספר במאה עותקים לבני המשפחה שלכם. אנחנו נוציא מהדורה שלמה, ונפיץ אותו בחנויות. כי האמא הזאת היא לא רק האמא שלך. היא האמא של כולנו."
לא היה פרסום לספר הזה, לא נדפסו מודעות ולא התקיימו שום יחסי ציבור, אבל להפתעתי קיבלתי מבול של מיילים שיחות טלפון ומכתבים מקוראים נלהבים וקוראות נלהבות, המודים לי על הספר הזה ועל שהזכרתי להם את האימהות שלהם. ותוך זמן קצה יצאו ארבע מהדורות של הספר.
על שער הספר ישנו עיבוד שעשה ידידנו צביקה זליקוביץ מתמונה של אמי בנמל איסטנבול, על רקע האנייה שהובילה אותה לארץ ישראל. היא ירדה לטייל בעיר, הצטלמה לפני העלייה לאנייה ועדיין לא ידעה שהארגז ובו כל מטענה נגנב, והיא עולה לארץ ישראל בידיים ריקות, בתמונה אפשר לראות את כל רכושה: כובע לפי אפנת התקופה בפולין, מעיל כבד מדי שלא יועיל לה הרבה בארץ, זוג נעליים לוחצות ותיק קטן עם תעודות ומעט כסף פולני שנשאה איתה לטיול באיסטנבול.
את השם "בואי אמא" נתתי לספר בעקבות שיר שלי עצמי לפי לחן רוסי.
"לא, איני פוחד בחושך,
ואיני רועד בכלל.
בואי אמא, בואי אמא,
שבי אתי עד שאגדל."
כאשר כתבתי את השיר אמי עדיין הייתה במלוא כוחה, ואני לא ידעתי עד כמה יתמזל מזלי: אמא שלי אכן ישבה אתי עד שגדלתי.
ורק אחרי שאיבדתי אותה הבנתי עד כמה אהבתי אותה. כי הרי: "אהבה היא כמו מעיל. לפעמים מכוער, ישן מחורר, אבל בחורף כשקר, בלי מעיל איך אפשר?"
בתמונה משמאל: אמי אסתר ואבי נח ביום נישואיהם בעכו.
למעלה מימין: אמי ואבי לאחר שנים בביתם בהרצליה.
למטה מימין: סבתא אסתר בתמונה אופיינית: מקריאה לשלושה מתוך 13 נכדיה: נטע, אמיר ורמי.
סבתא אסתר במרפסת ביתה, מוקפת נינים ועציצים. בתצלום בכיוון השעון: אלעד, רותם (מחזיקה את עידן), דניאל, דגן ואיילת,
צילמה נכדתה אורנה.
מכתבים שקיבלתי לאחר צאת הספר "בואי אמא":
מכתב שקיבלתי מילדה והעלה דמעות בעיני. אני חשבתי שהשיר קצת מצחיק
ספרי, בואי אמא, הניב פרי שלא חלמתי עליו. יום אחד הגיע אלי מייל עם מצגת יפהפיה ובה חלק מדברי החכמה של אמי, מלווים בציורים ובמוסיקה. איני יודעת מי היא זאת שחתמה בשם שרה, שטרחה ויצרה את המצגת, אבל אני מודה לה בכל לבי.
כעבור ימים אחדים הגיעה אלי מצגת נוספת: "תפילה של אדם מבוגר" מלווה בשיר אהוב ביידיש מפיה של חוה אלברשטיין, ושוב תודה לשרה.
המצגת שהוכנה לפי פתגמים מן הספר"בואי אמא"
המצגת לפי השיר "תפילה של אדם מבוגר" מאת קורפורל סואפ, בתרגום לאה נאור, מתוך הספר "בואי אמא"
