הספר אזל במהירות מן השוק. אבל עדיין היו אלי פניות רבות להוציא הדפסה נוספת.

היססתי זמן רב. האם כדאי בכלל להוציא את הספר במהדורה נוספת? כשכתבתי אותו הייתי צעירה מאד, עדיין בהתרגשות לאחר לידת בתי הבכורה,  היום אולי הייתי כותבת אותו אחרת.

אבל בסופו של דבר יצאה מהדורה נוספת בשנת 1999. בהוצאת מילוא על השער תמונה של בתי הצעירה, יעל, מחזיקה בזרועותיה תינוק, את בנה הבכור, ניב. .

 

 

 

ר
לְיַלְדָּתִי הַרְבֵּה אוֹר שֶׁמֶש
וּמַרְאָה זְעִירָה.
הִיא מִשְׁתָּאָה לְנְשִׁיקוֹת הָאוֹר
הַנּוֹגְעוֹת בַּתִּקְרָה,
בְּאֹזֶן הַבֻּבָּה
בְּפַּרְוָתוֹ הַשְׂעִירָה שֶׁל הַדֻּבּוֹן,
בַּעֲרֵמַת גִּזְרֵי הָעִתּוֹנִים שֶׁאָסְפָה בְּרֹב עָמָל,
בְּעוֹלָמָהּ.
אֵיך תּוּכַל הָעֵט שֶׁבְּיָדִי לְהִתְחָרוֹת
בְּכָל בבואוֹת הָאוֹר שֶׁלָהּ?

תשעה שירי הריון
הַאֻמְנָם בְּתוֹכִי פְּנִימָה,
עָמֹק עָמֹק פְּנִימָה,
מִתְרַקַּם וּמַבְשִׁיל וְגָמֵל
וּמְצַמֵּחַ אֶצְבָּעוֹת זְעִירוֹת
אֹשֶר
אֶחָד
שָׁלֵם?

א.
כָּכָה אֲנַחְנוּ בּוֹחֲרִים אֶת הַשֵׁם
פּוֹתְחִים אֶת הַמִּלּוֹן הַשָׁחוֹר וְהֶעָבֶה
וְעוֹבְרִים עַל רְשִׁימַת הַשֵׁמוֹת,
עַל כֻּלָּם
לְפִי סֵדֶר הָאָלֶף בֵּית.
וּפִתְאוֹם שֵׁם אֶחָד
עוֹלֶה מִתּוֹך הַסֵּפֶר וְזוֹרֵחַ בְּפָנֵינוּ,
כֻּלּוֹ אוֹר, כֻּלּוֹ פֶּלֶא
שֵׁם מְיֻחָד בְּמִינוֹ
וּבְדִיּוּק נוֹגֵעַ לָעִנְיָן.
מְנַסֶּה לְהַצְנִיעַ אֶת עַצְמוֹ בְּעַנְוְתָנוּת בְּתוֹךְ הָרְשִׁימָה,
אַך הַזֹּהַר הָעוֹלֶה מִמֶנוּ
מַאֲצִיל מַשֶּׁהוּ מִיָּפְיוֹ וּמִגְדוּלָתוֹ
עַל הַשֵׁמוֹת הַסְמוּכִים אֵלָיו
(לְפִי סֵדֶר הָאָלֶף בֵּית, כַּזָּכוּר)
וְהוֹפֵך אוֹתָם לְשִׁיר תְּהִלָּה קָטָן
לִשְׁמוֹ וְלִכְבוֹדוֹ.
וְאָנוּ עוֹמְדִים אֲחוּזֵי הַעֲרָצָה וּתְמִיהָה
לְמַרְאֶה הַפֶּלֶא הַזֶּה,
וּמַחְלִיטִים שְׁנֵינוּ פֶּה אֶחָד
שזֶה, וְרַק זֶה
הַשֵּׁם הַיָּאֶה, הַמַתְאִים הָרָאוּי וְהַהוֹלֵם.
וְשׁוֹמְרִים אֱמוּנִים לַשֵּׁם הַנִּפְלָא הַזֶּה
בְּדִיּוּק חָמֵשׁ דַּקּוֹת.

ב.
אֱלֹהִים, עֲשֵׂה אותו יָשָׁר וְנָכוֹן
חָמֵשׁ אֶצְבָּעוֹת בְּכָל יָד
וְחָמֵשׁ אֶצְבָּעוֹת בְּכָל אַחַת מֵרַגְלָיו.
בְּיַחַד עֶשְׂרִים.
אֲנִי יוֹדַעַת, אֲנִי יוֹדַעַת
שֶׁכְּבָר בָּרָאתָּ יְלָדִים
וְאַתָּה כְּבָר יוֹדֵעַ.
אֲבָל
הַפַּעַם הַזֹּאת
הִשְׁתַּדֵל בִּמְיוּחד
אָנָא.

ג.
זֶה קְרָב בִּלְתִּי הוֹגֵן
אֲנִי הַלוֹחֶמֶת הַיְּחִידָה.
אֲנִי הַמְּנַצַחַת וַאֲנִי הַמּוּבֶסֶת
וַאֲנִי קְהַל הַצּוֹפִים.
יוֹם יוֹם. רֶגַע רֶגַע.
אֵין זֶה חָשׁוּב שֶׁנִכְנַעְתִּי כְּבָר,
עָלַי לְהַמְשִׁיךְ וּלְהִלָחֵם.
וְאֵין בַּסְבִיבָה שׁוּם תִּזְמֹרֶת
שֶׁתָשִׁיר לִי שִׁירֵי תְּהִלָּה.

ד.
אֵיזֶה יוֹם. אֵיזֶה יוֹם,
הָעֲנָנָה הַקְּטַנָה בִּקְצֵה הַתְּכֵלֶת
הִתְפַּקְעָה מֵרוֹב אֹשֶׁר
הַיְּלָדוֹת הַיְחֵפוֹת
צָהֲלוּ בְּתוֹך מֵי הַמַּמְטֵרָה,
וּבְנִי הַקָּטָן
זָז
מִתַּחַת לְלִבִּי.

ה.
אִישׁ אֶחָד פִּנָּה לִי אֶת מְקוֹמוֹ
בָּאוֹטוֹבּוּס הֶעָמוּס.
הוּא הָיָה כְּבָר מַקְרִיחַ
וְגַם עָיֵף,
וְתִיקוֹ הָיָה קָרוּעַ בַּשּׁוּלַיִם.
וַדַּאי אָמַר בְּלִבּוֹ: אִשָׁה בְּהֵרָיוֹן
עִם בֶּטֶן שֶׁכָּזֹאת.
הוּא קָם וּפִנָה לִי אֶת מְקוֹמוֹ.
סִימָן שֶׁכְּבָר רוֹאִים אֶת הַבֶּטֶן.
מַה יֵשׁ בִּכְלָל לְהִתְרַגֵּשׁ?

ו.
בְּמַבְּטֵיהֶם שֶׁל אֲנָשִׁים זָרִים
אֲנִי רוֹאָה אֶת הִשְׁתַּקְפוּת מַחְשְׁבוֹתַי:
סַקְרָנוּת יַלְדוּתִית:
לַנַעֲשֶׂה בַּבֶּטֶן הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת.
יִרְאַת כָּבוֹד בִּפְנֵי הַנֶּעֱלָם,
קְצָת רַחֲמִים לִקְרַאת הַמֻּכְרָח לָבוֹא,
וּמְעַט מְאֹד,
בְּזָוִית הָעַיִן,
בּוּז
עַל שֶׁנָפַלְתִּי בַּפַּח.

ז.
אוּלַי לֹא?
אוּלַי אֶפְשָׁר עֲדַיִן לְהִתְמָרֵד?
הַמַּשָׂא כָּבֵד מִדַּי,
הַדֶּרֶךְ לַפִּסְגָה אֲרוּכָּה מִדַּי
וְהַפִּסְגָה מְהַלֶכֶת אֵימִים.
אַךְ הַשַּׁלִיט הַקָּטָן בּוֹעֵט בִּי בְּתוֹךְ בִּטְנִי,
קוֹרֵא לִי לְסֵדֶר, לְצַיְּתָנוּת וּלְמִשְׁמַעַת,
וַאֲנִי מַרְכִּינָה אֶת רֹאשִׁי
בְּחִיּוּך.

ח.
חֲדַר הַלֵּידָה נִמְצָא בְּסוֹף כָּל הַדְּרָכִים
כְּמוֹ כֶּתֶם שָׁחוֹר, עֲנָקִי,
עַל שִׂמְלַת הַשַּׁבָּת הַחֲדָשָׁה.
לַשַּׁוְא אֲנִי מְנַסָּה לְהַסְתִּירוֹ
בֵּין קִפְלֵי הַבְּגָדִים הַזְעִירִים
שֶׁאֲנִי מְקַפֶּלֶת, וְחוֹזֶרֶת וּמְקַפֶּלֶת
כָּל הַיּוֹם.
חֲדַר הַלֵּידָה מֵטִיל צֵל עַל כָּל רְגָעַי
כְּמוֹ שְׂדֵרַת הָאֶקָלִיפְּטוּסִים
הַמְטִילָה אֶת צִלָּה לְאוֹרֶךְ כָּל הַדֶּרֶךְ.
וְאֵינֶנִי יְכוֹלָה לִלְחוֹץ עַל דַּוְשַׁת הַדֶּלֶק
וּלְהַגְבִּיר אֶת הַמְהִירוּת.

ט.
הַזְּמָן כְּמוֹ צֵל הָעֲצָמִים.
קָצָר מְאֹד בְּצָהֲרֵי יוֹם קַיִץ,
וְאָרוֹךְ, הוֹ מָה אָרוֹךְ
בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּיוֹם סַגְרִיר.
אֲנִי נִמְצֵאת בְּבֵין הָעַרְבַּיִם שֶׁל הַזְמַן,
שִׁשִּׁים נְצָחִים שָׁוִים
בְּכָל שָׁעָה.

 

 

לידה   (קטע(
בְּרֵאשִׁית הָיָה הַכְּאֵב.
בַּתְּחִלָּה מְהַסֵּס, מֵצִיץ וּבוֹרֵחַ מִיָּד,
חוֹזֵר בּהִסּוּס עַל גַּבֵּי בְּהוֹנוֹת.
נִבְהָל מֵאֶנְקַת מַכְאוֹבִי הַקַּלָּה,
נֶעֱלָם, וְחוֹזֵר וּבָא.
כְּמוֹ צֶפַע טִירוֹן
הַבּוֹדֵק בַּפַּעַם הָרִאשׁונָה בְּחַיָּיו
טֶרֶף חֲסַר מָגֵן.
מְרַחְרֵחַ מְעַט, מִשְׁתַּהֶה,
מֻפְתָּע מַחֻלְשַׁת יְרִיבוֹ,
מַמְתִּין רְגָעִים אֲרֻכִּים וּמוֹרְטֵי עֲצַבִּים
וְשׁוּב מְנַסֶּה אֶת כֹּחוֹ.
נִבְהָל וְנָסוֹג מִשּׁוּם מָה,
אַךְ שׁוּב חוֹזֵר וְזוקֵף.
וּפִתְאוֹם, בְּבַת אַחַת,
לְלֹא כָּל אַזְהָרָה מֻקְדֶּמֶת
מְשַׁסֵּף אֶת טַרְפּוֹ.

..............
ן
וּמֵעֵבֶר לְאַלְפֵי עוֹלָמוֹת שֶׁל שֶׁקֶט,
שֶׁל שַׁלְוָה לְבָנָה,
אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ קוֹל שִׁכְשׁוּךְ מַיִם
וְאֶת קוֹלָהּ שֶׁל הָאָחוֹת הַצְּעִירָה:
אַתְּ רוֹשֶׁמֶת? שְׁנֵי קִילוֹ וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת גְּרָם
בְּסַךְ הַכֹּל.

שִׁירִים לַעֲנַת

א.
הִיא מְקַבֶּלֶת כּמוּבָן מֵאֵלָיו
אֶת הַלֵּילוֹת טְרוּפֵי הַדְּאָגָה,
אֶת הַיָּמִים גְּדוּשֵׁי הַפֶּרֶךְ,
אֶת הַקְרָב הַנּוֹאָש וַחֲסַר הַתִּקְוָה
בַּעֲרֵמוֹת הַכְּבִיסָה.
וּמְשַׁלֶמֶת בְּחִיּוּךְ אֶחָד קָטָן.
הַחֶשְׁבּון שֻׁלַּם בִּמְלוֹאוֹ.

ב.
כָּל הַבֻּבּוֹת עַל כָּל הָאִצְטַבּוֹת
מֱחַכּוֹת בְּסַבְלָנוּת גְּדוֹלָה
שֶׁתִּגְדַּל קְצָת
וְתוּכַל לִשְׁבּוֹר אוֹתָן.
הֵן אֲפִלּוּ לֹא בְּטוּחוֹת
אִם הִיא בִּכְלָל תִּרְצֶה לִשְׁבּוֹר אוֹתָן.
אֲבָל הֵן מְחַכּוֹת.
יֵשׁ לָהֶן סַבְלָנוּת.

ג.
רָצִיתִי לִקְנוֹת לָהּ
אֶת הַצַּעֲצוּעַ הַנִּפְלָא בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם
אֲבָל בַּחֲנוּיוֹת אָמְרוּ לִי:
"תָּלוּי,
זֶה מְאד אִינְדִיבִידוּאָלִי.
אוּלַי תִּקְנִי לָהֹּ צִפּוֹר קְטַנָּה
מִפְּלַסְטִיק
עם צַפְצֵפָה בַּבֶּטֶן?
כֻּלָּם לוֹקְחִים אֶת זֶה.
חָזַרְתִּי הַבַּיְתָה בְּיָדַיִם רֵיקוֹת.
הִיא הָיְתָה עֲסוּקָה
בַּאֲנִיץ קַשׁ שֶׁמָּרְטָה מִן הַמַּחְצֶלֶת,
וְזֶה הָיָה הַצַּעֲצוּעַ הַנִּפְלָא בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם.

ד.
אַחֲרֵי שֶׁהִיא הוֹלֶכֶת לִישׁוֹן
אֲנִי מַרְגִּישָׁה כְּמוֹ הַבֻּבָּה הַחֲדָשָֹה שֶׁלָּה
עֲיֵפָה מְאֹד
מְרוּטָה בַּקְּצָווֹת
וּקְצָת מְיוּתֶרֶת.

ה.
הַבִּיטוּ
בְּאֵיזֶה חוֹסֶר הַצְלָחָה
מְנַסִּים הַשָׁמַיִם לְחַקוֹת
אֶת צֶבַע עֵינֵיהָ.
אַתֶּם אוֹמְרִים שֶׁהַשָּׁמַיִם הָיוּ כְּחוּלִים
גַּם לִפְנֵי שֶׁנוֹלְדָה?
אוּלַי
אֵינֶנִי זוֹכֶרֶת.

ו.
אֵיזֶה מַזָּל
שֶׁהָאֱלֹהִים שֶׁבָּרָא אוֹתָה
הוּא אֳמָן מִן הָאַסְכּוֹלָה הַיְּשָׁנָה.
הוּא נָתַן לָהּ עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת
וְשֵׂעַר זָהֹב,
לְחָיַיִם וְרֻדּוֹת וּתְפוּחוֹת
וּזְרוֹעוֹת שְׁמַנְמַנּוֹת
עִם גּוּמוֹת קְטַנּוֹת בַּמַּרְפְּקִים,
וּשְׁנֵי נְמָשִׁים זְעִירִים
עַל הָאַף.
מָה הַפֶּלֶא
שֶׁהִיא אוֹהֶבֶת כָּל כָּך אֶת עַצְמָהּ?
ז.
לָמָּה אַתְּ עוֹמֶדֶת עַל קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַיִךְ הַקְּטַנּוֹת
עַל הַכִּסֵּא,
וְעֵינַיִך עֲצוּבוֹת?
לֹא, יַלְדָּתִי, הַגֶּשֶם אֵינוֹ בּוֹכָה.
אֵיךְ הוּא יְכוֹל לִבְכּוֹת
אִם אַפֵּך הַקַטָּן וְהָאָדֹם לָחוּץ אֶל שִׁמְשַׁת הַחַלּוֹן
ואַּתְּ מַבִּיטָה בּוֹ?
ח.
הַיְּלָדִים הַגְּדוֹלִים אוֹמְרִים לִי:
הִיא טִפְּשׁוֹנֶת קְטַנָּה
וְלֹא מְבִינָה כְּלוּם.
הִיא אוֹמֶרֶת שֶׁעֵץ הָאִזְדָרֶכֶת
שֶׁלְּיַד הַחַלּוֹן
הוּא הָאִמָא שֶׁל הַיָּרֵחַ.
בַּלַּיְלָה בַּלַּיְלָה
הוּא מַשְׁכִּיב אֶת הַיָּרֵחַ לִישׁוֹן
וּמְכַסֶּה אוֹתוֹ בַּעֲנָפִים וְעָלִים.
וְעוֹד אוֹמְרִים לִי הַיְּלָדִים הַגְּדוֹלִים:
הִיא נוֹרָא טִפְּשָׁה.
אַף פַּעַם הִיא לֹא תִּלְמַד שׁוּם דָּבָר.
הִיא אוֹמֶרֶת שֶׁהַמַּמְטֵרָה
שֶׁמִסְתּוֹבֶבֶת עַל הַדֶּשֶׁא
הִיא הָאִמָּא שֶׁל כָּל הַפְּרָחִים,
וְהִיא מְאַיֶּמֶת עֲלֵיהֶם בְּאֶצְבַּע אֲרוּכָּה
שׁוּב וַשּׁוּב
בִּגְּלַל שֶׁהֵם אוֹהֲבִים לְשַׂחֵק בְּמַיִם.
וְעוֹד אוֹמְרִים לִי הַיְּלָדִים הַגְּדוֹלִים:
אַף פַּעַם עוֹד לֹא רָאִינוּ
יַלְדוֹנֶת כָּל כָּך טִפְּשָׁה.
הִיא חוֹשֶׁבֶת שֶׁהַיָּם הוּא הָאִמָּא שֶׁל הַחוֹל,
כָּל פַּעַם הוּא בָּא לִרְאוֹת
אִם הַחוֹל מְשַׂחֵק יָפֶה עִם הַיְּלָדִים.
וּכְשֶׁהוּא רוֹאֶה שֶׁהַכֹּל בְּסֵדֶר
הוּא מְלַטֵּף אֶת הַחוֹל לִטּוּף רָחָב וְגָדוֹל
וְחוֹזֵר לַעֲבוֹדָתוֹ
לְכַבֵּס אֶת כָּל הָעוֹלָם.

ט.
הִיא מְשַׂחֶקֶת בַּמּוּשָׂגִים הַמּוּפְשָׁטִים
כְּמוֹ בְּקֻבִּיּוֹת.
בִּבְעִיטַת רַגְלָה הַקְטַּנָה
הֶחֱרִיבָה אֶת מִגְדָל הָאִידֵיאוֹת שֶׁלִּי
וּפִזְרָה אֶת הָדֵעוֹת הַמְלוּמָדוֹת שֶׁלִּי לְכָל רוּחַ.
עַתָּה הִיא בּוֹנָה לִי בְּיָדֶיהָ הַזְּעִירוֹת
קֻבִּיה אַחֲרֵי קֻבִּיָּה
מִגְדָּל חָדָשׁ.

י.
כְּמוֹ כָּל אֵם מוֹדֶרְנִית
אֲנִי עוֹמֶדֶת לְסַפֵּר לָךְ אֶת כָּל הָאֱמִת
מֵאַיִן בָּאת, יַלְדָּתִי.
אֲנִי הִרְגַּשְׁתִּי אוֹתָךְ
בְּתוֹך לִבִּי.
וַעֲדַיִן אֵינֶנִי בְּטוּחָה
אִם אָמְנָם יָלַדְתִּי אוֹתָךְ
אוֹ אוּלַי עוֹדֵךְ חַיָּה אֶת חַיַיִךְ
בְּתוֹך לִבִּי פְּנִימָה,
כְּמוֹ בְּתוֹךְ מַרְאָה קְעוּרָה
בִּנְקוּדַת הַמּוֹקֵד שֶׁל הָאוֹר.

 

 

 

 

 

אחרית דבר / ישראל זמורה
א
כוונה רצינית מאוד יש ללאה נאור במחזור שיריה זה – לספר כמו ומתוך כובד-ראש את דבר ההריון והלידה; לא "לתאר", לא "לשיר", אלא לצלם, רחמנא ליצלן – את תהליך הריונה של אשה ואת שעת לידתו של הוולד, - להמחיש את המכאובים המזעזעים, לא יום-יום, במשך חודשים רבים, ובמשך שעות אחדות, אלא רגע-רגע כמעט – ולא לדלג על כלום, אפשר לומר מתוך מטרה נעלה: להביא את הקורא שלא יהיה דן על העניין אלא אם "יגיע למקומה" של האשה ההרה והיולדת.
האם שרה כבר אשה בלשון מן הלשונות שיר על נושא זה, מתוך שנתנסתה בו? – ספק הדבר; על כל פנים, לנו לא נזדמן לקרוא שיר כזה (ייתכן כי בפרוזה סיפרה איזו אשה על כך), ונמצא שזהו שיר מקורי – בתוכנו, אעפ"י שהוא שר על נושא רגיל, כביכול, ושכיח מאוד בחיים.

ב.
ולא רק כוונתה של לאה נאור רצינית, אלא גם דרך השיר של נושא זה – רצינית; היא שרה על ההריון ועל הלידה – בפשטות וכמעט בלשון פרוזאית, פרוזאית בכוונה, ומתוך תחושה נכונה, כי על נושא כזה ודברים כאלה אין לשיר אלא בפשטות מוחלטת, בפשטות עליונה, בלי מליצות, חלילה, בלי פאתוס ובלי קישוטי-דברים.
ואולם – גם מכוח שתי כוונות טובות וחשובות אלה לא היתה מגיעה לאה נאור אל ההישג החשוב שאליו הגיעה, ללא כל ספק, במחזור שיריה זה, אילו לא צירפה אלמנט שלישי, וכאילו מנוגד לשתי הכוונות הראשיות – את ההומור הנפלא שלה, שהיא ממזגת אותו עם הרצינות הכפולה ומלווה בו את הדברים, מקרינה אליהם חיוך המרגיע את הזעזוע שהשירים מעוררים בנאמנותם למציאות.
אכן, חכמה גדולה היא לצרף הומור דווקא לדברים שבכובד-ראש, שכן היודע יודע שאין אדם מסוגל לשאת כובד-ראש וצער והשתתפות-צער עד אין גבול ויש צורך על-כן בחיזוק הכוח ובעידודו.
אבל חכמה זו כשלעצמה אינה מספיקה, שכן צריך כשרון אמנות, וידיעה נכונה של מיזוג יסודות מנוגדים, שלא יפגמו זה בזה, אלא להיפך – יסייעו זה לזה.
וחכמה זו ואמנות זו מצויות אצל לאה נאור במחזור שיריה זה, והקורא הבחן יבחין בהן וייהנה.

ג
צורת השירים של לאה נאור, סגנונם – מודרני ותואם את רוח הזמן.
ואולם, תוכן-הדברים, הצירוף הפנימי, כמו הנושא כשלעצמו ובכללו – דומה כאילו לקוחים מתוך אפוס קלאסי מן הזמן העתיק, שעה שהיה עוז ליוצרים לגעת ביסודות-החיים, לאחוז בעמודי-התווך של ההוויה האנושית.
במחזור-שירים זה העניקה לאה נאור לשירה החדשה – ספר שירה מקורי ורב-ערך, בתוכנו כבצורתו ואין ספק בידינו, כי כל הנוגעים בדבר ישימו לבם ודעתם לכך וירימוהו על נס כראוי לו, שכן זהו ספר שכמוהו כאתגר, וכאילו כוונתו להתחרות במציאות על-ידי העברתה-כמו, מכוח כשרון אמנותי – לתחומה של האמנות, בלי לפגום במשקל המציאות ובלי למעט מטעמה של האמנות, והישגים כאלה לעולם מעטים מאוד, בתחום האמנות.
תשכ"ג, 1963